לודביפול מש' שורצמן 101ב
תרגום מיידיש (שלושה כותבים על הגלויה הצפופה הזאת)
האב, מרדכי זאב
בעזרת השם, יום ד', ערחה"פ (ערב חג הפסח)
בני היקר מנחם מנדל !
קיבלנו את מכתבך ואני יכול לכתוב לך שמצפורה טרם שמענו וקיבלנו אות כלשהו. כתבנו לה פעמיים, אין אנו יודעים דבר ואנו דואגים לשלום בנך. אנחנו בודדים בפסח ואין לנו הרבה נחת. אנו מבקשים ממך שתכתוב לנו מיד ובהקדם מה קורה ונשמע אצלכם. כמו כן, שיהודה וזוסיה יכתבו לנו בכתב ידם מיד עם קבלת מכתב זה אליך. יש לנו מספיק צרות ודאגות קשות מנשוא, אנא יהודה וזוסיה, חוסו עלינו והשמיעו קולכם בכתב, כתבו כל מה שקורה אצלכם ואתכם.
אנא מכם, אבא מרדכי זאב
האח יוסף
אחי היקרים ! אני דורש בשלום כולכם ומברך אתכם בחג שמח ! שלכם אחיכם יוסף.
האם רבקה
לילדי היקרים, אני בוכה מגעגועים ומדאגה לכולכם. יום יום אני מחכה בכליון עיניים לראות ולשמוע אות חיים מכם. אני תמיד חושבת על אימהות המגדלות אפרוחים וכאשר הם גדלים הם עוזבים ומתעופפים למרחקים. והאמהות, מה עליהן לעשות בכאבן ? הגעגועים אינם עוזבים לרגע והמחשבות מעיקות בלי סוף, תקוותנו שאי פעם נתראה ונשוב להיות ביחד כמו כל משפחה !
היו לי בריאים ושלמים ולכולכם רק טוב, אמא רבקה
הערות:
צפורה אשת מנחם בדרכה ללוצרן שבשוויץ עם בנם הקטן אורי לצורך טיפול/ניתוח במום השמיעה של הילד. עם צפורה ובנה יצאו למסע גם חברתה הקרובה רבקה רובין ובנה חזי. לאחר הגעת החבורה לנמל טריאסט, הם יצאו יחד לווינה ושם היו אמורים להתפצל, צפורה ואורי ללוצרן כאמור ואילו רבקה ובנה לברלין כדי לבקר את בעלה ישראל (ד"ר ישראל רובין) העושה שם לצרכי לימודים. ישראל הקביל את פניהם בהגיעם לווינה אולם אז הכל השתבש ואורי מת במפתיע. הסבא והסבתא המודאגים בפולין עוד נותרו זמן רב בערפל (הגלויה הזאת נכתבה ב 24 באפריל, כשלושה שבועות אחרי שהילד כבר לא בין החיים).
כמיהתה של רבקה ש"אי פעם נתראה ונשוב להיות ביחד כמו כל משפחה" אכן התממשה כחמש שנים לאחר מכן כשזוג ההורים המבוגרים עזב לנצח את השטעטל והצטרף לבניהם ומשפחותיהם בארץ ישראל. מן הסתם, הארועים הללו זרזו את התהליך !
