מחנות העקורים משפחת שתדלן נודדת 5ב

אודות הניצולים ומוצאותיהם לאחר השואה

1. אפרים שתדלן כותב המכתב הוא בחור כבן 20, בנו של חיים-יחיאל שתדלן ונכדו של יאנק שתדלן (והוא בן דוד מדרגה שניה של אמי). אפרים הצליח לעלות ארצה אולם לא מצא את מקומו כאן, הוא עקר לארגנטינה שם היתה לו דודה בשם איטה (אחות אביו) שהיגרה לשם עוד בשנות העשרים. ככל הידוע, אפרים אושפז בסופו של דבר בסנטוריום בגלל הפגיעה הנפשית שספג בתקופת המלחמה ושם סיים את חייו.
2. מחנה העקורים בו נכתב מכתב זה הוא "טרופייאך" הסמוך לעיר גראץ שבאוסטריה, "לאגר אנגלי של הצלב (האדום) האוסטרי" מציין אפרים במכתבו, ומוסיף, "ויש אומרים שניסע הלאה". יהודה באואר בספרו "הבריחה" (עמ' 103) מספר על ההתרחשויות שם באותם ימים ממש בהם נכתב מכתב זה: "רעיון המעבר לגראץ צץ ועלה מאליו. ידוע היה שהעיר תימסר (מהרוסים) לידי הבריטים והכוונה היתה למלא אותה יהודים אשר ביום חילופי הממשל ימצאו עצמם לפתע באזור הכיבוש הבריטי. כך תיחסך מהם חציית גבול קשה מן האזור הרוסי אל האזור הבריטי, וכפי שקיוו, אף יוקל המשך המסע לאיטליה, שהיתה נתונה להשפעה בריטית אמריקנית. ואמנם, העברת העיר נתקיימה ב 8 באוגוסט (1945), אלא שהאנגלים לא התירו לפליטים הללו לחצות את הגבול האיטלקי. בספטמבר כבר הפכו אנשי גראץ עקורים לכל דבר, מפוזרים בכמה מחנות בסביבות העיר".
3. וולף שתדלן, דודם של אמי ואחיה (אחי אמם), איבד את אשתו, בתו ובנו שנרצחו באקציית חיסול העיירה באוגוסט 1942. למרות רצונו העז, לא הצליח להיכנס בשערי ארץ ישראל והיגר לארה"ב שם קיבלה אותו אחותו רייזל (רוזי) שהיגרה לשם עוד בשנות העשרים. נישא בשנית אולם לא הביא עוד ילדים לעולם.
4. צבי שתדלן הוא הערשל פרויקע'ס, דהיינו בנו של פרויק'ה שתדלן. צבי נישא במחנות העקורים לניצולה בשם חנה וקסלר, בת העיירה קוסטופול הסמוכה ללודביפול, ואף נולדה להם בת. המשפחה המורחבת (לחנה היתה גם בת קטנה נוספת אשר אביה לא שרד) היגרה לברזיל. אמו של צבי ושתי אחיותיו נספו בעיירה.
5. אברהם ("אברום") שתדלן וזליג אחיו, בני אייזיק ופסיה שתדלן. אברום איבד אשה (מוצאה מהעיירה הושצ' הסמוכה אף היא ללודביפול) ושלושה בנים, הגיע לישראל והתגורר ברמת גן. זליג פנה לארה"ב והתגורר בברוקלין. שניהם נישאו שוב אולם לא הביאו ילדים לעולם (זליג ואשתו אימצו ילדה).
6. יום ה "13 ימים באלול" (תש"ב) הוא ה 26 באוגוסט 1942, יום אקציית חיסול העיירה.
7. הערה בצד ימין למעלה: "הגידו לבריינדל וערנר" וכו'. בריינדל ורנר עזבה את העיירה בערך בשנת 1937. לאחר שהתאהבה בקצין פולני, נאלצה משפחתה לחתן אותה בנישואים פיקטיביים כדי שאפשר יהיה להעלותה ארצה.
8. העיר ביטום, ליד קטוביץ שבשלזיה, כיום בפולין, שם נאספו אחרי המלחמה פליטים וניצולי שואה ששבו מ"גלותם" ברוסיה כשיעדם מחנות העקורים באיטליה, אוסטריה וגרמניה. המטרה היתה להתרחק, מהר ככל האפשר, מפולין ומהגוש הסובייטי בכלל, ואח"כ לכוון לא"י ויעדים אחרים כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ארגנטינה ועוד ועפ"י בחירתם החופשית.
9. מוזכרים גם זיליק ולאה מוסמן שהם אחיה ואחותה של פסיה, אשתו של אייזיק שתדלן והם מהעיירה קורץ.
10. מוזכרת גם משפחת ורנר (אברום וגולדה, הבן מוישה והבת חיה). חיה מתה ביערות וגם גולדה מתה בדרך. אברום ומוישה ניצלו והגיעו לרמת גן.
11. לייביש רבר ניצל מגיא ההרגה ממש אולם אשתו נרצחה. הגיע ארצה והקים משפחה במשמר השבעה. היה הרוח החיה (ביחד עם נחום פלדמן) בהוצאה לאור של ספר הזיכרון לעיירה.
12. קלינמן: שני אחים, יענק'ל ומוישה וכן שני בניו של יענק'ל – מוט'ל ופסח – ניצלו ביערות. אח שלישי, יהושע, ניצל כשברח עם משפחתו מזרחה לרוסיה. כולם עלו ארצה והתיישבו ברמת גן.