מלחמת השחרור כפר ויתקין במוקד ארועי אלטלנה 5א

כפר ויתקין במוקד ההתרחשויות, עדויות אנשי הכפר:

אין ברצוני כלל "להיכנס לעובי הקורה" באותם ארועים עקובים מדם, בהתנגשות בין הכוחות החמושים שהביאו לקטל ממש, ביום ב' 21 ביוני 1948 בחוף כפר ויתקין ולאחר מכן בהפלגה האומללה של ה"אלטלנה" עם שארית הנשק שעל סיפונה לחופי תל אביב. הנושא נבדק ונחקר ורבו בו הגרסאות, מהימנות יותר או פחות. נושא שנחקר פחות (בלשון המעטה) הוא הדינמיקה האנושית בתוך כפר ויתקין פנימה שמבוכה, תסכול ואובדן דרך, הן של לוחמי האצ"ל והן של אנשי המושב, כמעט שהובילו גם שם לאסון כבד. "בסופו של יום" נחישות צבא המדינה, אך חודש ימים לאחר הקמתה ! ניטרלה את הפוטנציאל הנפיץ הזה. העדויות כאן של אנשי הכפר שהיו נערים ונערות טרם גיוס, ועדיין עימנו לספר על הארועים ממקור ראשון, ותודתי הכנה נתונה להם.

ב 16 באפריל 2019 נפגשתי עם יאיר יבנאי, יליד 1932, הוריו יוסף וריבה הגיעו לכפר ב 1934, למד בבי"ס תיכון בכפר ויתקין, בן 16 בעת התרחשויות "אלטלנה". השמועה הראשונה באותו יום (יום א', 20 ביוני) היתה שאנשי אצ"ל נמצאים בכפר. כשחזר עם חבריו בשעות הצהרים מביה"ס אמרו להם שהבחורים הללו מרוכזים בבית שלמה הלפרין. בית הלפרין ממוקם באמצע הדרך מהכניסה המזרחית לכפר (רחוב הזנב) ומרכז הכפר, מימין (מצפון) לדרך. יבנאי מספר שהוא וחבריו קפצו לשם לראות איך "אצ"לניקים" נראים. היו שם כחצי תריסר בחורים והם ישבו ודברו בנינוחות. היתה שמועה שהם ניסו קודם לכן להיכנס לביתו של יצחק ויינשטוק שנמצא ממש בכניסה המזרחית לכפר (רחוב הזנב כאמור) ואולם ויינשטוק לא נתן להם וגם לא נתן להם קצת אוכל כפי שביקשו. משם המשיכו הילדים כל אחד לביתו לאכול צהרים. לאחר ארוחת הצהרים יאיר לקח את אחיו הצעיר ויחד יצאו לשדה להעביר צנרת בחלקה שנקראת ה"אי". הערב כבר החל לרדת כשלפתע נשמו יריות מהאזור שבין ויתקין לאזור שבו נמצא הישוב חופית היום וכדורים נותבים החלו להתעופף באוויר. הם חזרו מיד הביתה וההנחיה היתה ללעבור מהבית שלהם שגגו רעפים לבית מש' דגני מעבר לכביש שגגו בטון, ושם גם העבירו את הלילה כשבחוץ נשמעים הדי הקרב. למחרת בבוקר, אף שהחיים בכפר חודשו כרגיל והילדים הלכו לביה"ס, ברחובות הכפר נעו כוחות צבא בכלי רכב שונים. יומיים אחרי הקרב, נשלחו נערי הגדנ"ע לפרדסים לחפש נשק שאולי הוסלק שם אולם לא נמצא דבר.

ביום 5 במאי וביום 12 ביוני 2019 נפגשתי עם יגאל מרגלית (יליד 1930), בית המשפחה שוכן על הדרך המרכזית שחוצה את הכפר ממזרח למערב, בחצי הדרך לערך מהכניסה לכפר (רחוב הזנב) למרכזו (מגדל המים). בית מש' מרגלית ניצב מצידו הדרומי של הכביש, מול בית משפחת הלפרין הנזכר בעדות יאיר יבנאי. יגאל, בן יחיד (ושתי אחיות) לאמו שרה, אם חד הורית, ולכן לא גויס.

בבוקר יום א', 20 ביוני, סיים את חליבת 3-4 הפרות בחצר המשק. את שני כדי החלב המלאים הוא נושא איתו למחלבה (הישנה) שהיתה ממוקמת במעלה הדרך המרכזית של הכפר, בפינת רחוב הראשונים של היום, שם מקבל אותם שלמה מיודובניק. מהנקודה הזאת גם מסתעפת הדרך דרומה לכיוון "בית הראשונים" (ביתן אהרן) ומשם מזרחה לכיוון קיבוץ מעברות וכו' שהיתה במקור המוצא היחיד מכפר ויתקין למרכז הארץ. רק בתקופת "המאורעות" (1936-1939) נבנה גשר הבטון על נחל אלכסנדר ממזרח לכפר ונסלל הכביש (מספר 4) מחדרה לבית ליד. כשהיתה נאספת כמות מספיקה של חלב, היתה משאית של המושב יוצאת ל"תנובה" בתל אביב ואיתה עוד מוצרי משק שונים.

עם שני כדי חלב בידיו כאמור, בסביבות השעה 8-9 בבוקר, כשהוא פוסע לכיוון המחלבה, עוצר לידו טנדר צבאי שבא מכיוון מזרח. היו ברכב לא מעט בחורים לובשי מדים ונושאי נשק, כמה מהם ירדו מהרכב ואמרו לו שהם כאן בכפר בשביל להישאר ! וכי הם זקוקים למזון. יגאל לתומו שואל אותם מיהם והם ענו בפשטות שהם מהאצ"ל וכי הם לא עוד תחת מרות הצבא כי לא עמדו בהסכמים אתם. יגאל אמר להם שאם הם רוצים להישאר בכפר עליהם לדבר עם הוועד שמשרדו במרכז הישוב. כך הם אמנם עשו ושם נאמר להם שעליהם לעזוב את הכפר. החבורה עלתה על הרכב שלה ונסעה בשביל המוביל מהכפר מערבה לחוף הים. יגאל וחבריו צפו ממגדל המים ברכב בכל מסלול נסיעתו עד לשפת הים (כקילומטר אחד בקו אוירי) שם התמקמה החבורה. בהמשך חצו את הכפר כלי רכב נוספים, ובהן משאיות צבאיות, לכיוון הים כדי לאסוף משם נשק. בשעות הצהרים החלו כוחות צבא נכנסים לישוב אבל בזמן הזה האצ"לניקים כבר היו ממוקמים על שפת הים. בשעות הערב המאוחרות הגיעה אלטלנה לחוף כפר ויתקין.

למחרת היום בשעות הצהרים החלו להישמע יריות מכיוון חוף הים, בין היתר נפגע גן הילדים שבצידו הפונה לים של רכס כפר ויתקין, זו היתה ללא ספק אש מקלעים אשר הטווח שלהם מאפשר זאת. היריות פסקו מהר למדי היות ואנשי האצ"ל קבלו את תכתיבי הצבא, ולמעשה נכנעו. שיירת משאיות גדולה של הצבא, "עשרות" אומר יגאל, יצאה מהישוב לפנות ערב כשהיא עושה דרכה מזרחה ליציאה מהכפר ולכיוון מחנה בית ליד. ברגעים שהשיירה זחלה ונעצרה, צעירי הכפר טפסו מעל דלתות הפתח האחורי של המשאיות ויכלו לראות ללא קושי את כמויות הנשק העצומות שהועמסו עליהן. היו שם בעיקר מקלעים ורובים אומר יגאל.

לאחר פגישתי הראשונה עם מרגלית, ניגשתי לבית משפחת הלפרין שמעברו השני של הכביש, נקשתי בדלת והוזמנתי להיכנס פנימה. אילנה אשרי, ילידת 1934, בתו של שלמה הלפרין המתגוררת כיום בבית המשפחה המקורי, צריך להדגיש מיד, לא היתה בכפר בזמן הארועים המדוברים, היא שהתה עם אמה בתל אביב. ובכל זאת, חפצתי לשאול אותה באופן ספציפי אם היא יודעת על המקרה, כפי שמסר לי יאיר יבנאי בעדותו, לפיו נמצאו אנשי אצ"ל בבית אביה במהלך הארועים. גב' אשרי קבלה אותי בביתה בסבר פנים יפות ומאד הופתעה לשמוע מפי כי בסלון ביתה, בדיוק במקום בו אנו מנהלים את שיחתנו, ישבה לה בניחותא קבוצה של אנשי אצ"ל ביום הארוע. אילנה אומרת שאביה מעולם לא חלק אתה מידע כזה ואם אמנם ההתרחשות נכונה, אפשר שהוא לא קישר את האנשים הללו לפעילות צבאית אלא לפעילות הקשורה למעפילים. אפשר גם שהללו נכנסו לבית הפתוח שעה שאביה שהה מחוץ לבית בעבודות השדה ומכל מקום, בטח ובטח שלא היה מאוהדי האצ"ל שכן היה "מפאיניק" לכל דבר. גם יגאל מרגלית, אגב, אומר שלא ראה את החבורה הזאת בבית הלפרין.

ביום 5 במאי וביום 15 בספטמבר 2019 נפגשתי עם יוסף אשוח (יליד 1931) אשר בית משפחתו צמוד לבית משפחת ויינשטוק, הנזכר לעיל, בכניסה המזרחית לכפר (רחוב הזנב).

ביום הגעת האניה (20 ביוני), אומר אשוח, צעירי המושב חברי הגדנ"ע היו מעין כיתת כוננות תחת פיקוד המא"ז אברהם ליפובצקי (איש בית חרות) במרכז הכפר. בשעות הצהרים הגיע רכב למשרדי ועד המושב, היו בו כ 10-15 אנשים והם פנו בבקשה לקבל לחם, חלב ומצרכים שונים מהצרכניה עבור המעפילים שהיו אמורים להגיע באניה לחוף כפר ויתקין. הם לא היו לובשי מדים ולא נראו כחיילים אומר אשוח ומכל מקום נתנו להם 80 ככרות לחם, שזה היה כל כושר היצור של המאפיה ועוד מוצרים שונים. אחרי שקבלו את האספקה והוועד הבהיר להם שלא יינתן להם סיוע נוסף, עזבה החבורה ונסעה לכיוון המזח שעל שפת הים. לפנות ערב התחילו להגיע ידיעות שפלוגה שלמה של חיילים יוצאי האצ"ל ערקה מהמחנה בבית ליד. באותו זמן גם התקבלו בטלפון הוראות רשמיות מתל אביב שאין להגיש סיוע בשום אופן שכן האניה נושאת עימה נשק. במהלך הלילה גם הגיעו כוחות צבא גדולים ליישוב.

בלילה כולם כבר הבינו שהמצב הפך נפיץ. במהלך הלילה ולמחרת בבוקר אוטובוסים רבים חצו את הכפר כשהם מוציאים איתם את קרוב לאלף המעפילים שהגיעו עם האלטלנה. בבוקר אסף אותו מ"פ כלשהוא בג'יפ שלו כדי שיראה לו את דרכי השדות סביב הכפר. המעבר על גשר נחל אלכסנדר ממזרח לכפר היה חסום ע"י כוחות אצ"ל ומעבר לגשר, כוחות צבא גדולים. ראוי לציין כאן כי גשר הבטון בכניסה לכפר נבנה ע"י הבריטים בתקופת מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט אולם עם השנים הוא נסדק ויצא מכלל שימוש. בתקופה שלא היה שמיש, המעבר מעל לנחל אלכסנדר נעשה בגשר העץ הישן שמצפון לו. גשר הבטון נבנה מחדש בשנות החמישים). בשעות אחה"צ נשלחו יוסף וחבר נוסף ע"י ליפובצקי המא"ז לתצפית על הגבעה המשקיפה לים, באזור בו נמצא כיום מחלף ינאי. האניה היתה די קרוב לחוף ונראה היה שפורקים ממנה ציוד. על החוף נראו כוחות, חלקם מחופרים באדמה להתגוננות. כשהחשיך, נכנסו יוסף וחברו לביתו של ליפובצקי בבית חרות כדי לשים עין על אשתו ובנם הקטן שנשארו לבד. בסביבות השעה 9-10 בערב החל ירי כבד באזור והם נמלטו משם אל תוך הכפר.

לשאלתי, אומר אשוח, שבמקום בו נמצא כיום המוסד "נעורים", מערבה מכפר ויתקין ובית חרות, היה לבריטים מחנה צבאי גדול, נטוש כמובן בזמן הזה, אשר שימש לנופש לאנשי הצבא. ככל הזכור לו, פונו לשם בזמן המלחמה ילדי כפר הנוער בן שמן.

נקודה מרכזית בעדותם של יגאל מרגלית ויוסף אשוח היא רגעי המפגש של כל אחד מהם עם אנשי האצ"ל שנכנסו לכפר בנסיבות כל כך תמוהות והרות גורל ביום הראשון לארועים הוא יום א' ה 20 ביוני.

בפגישתי השניה עם מרגלית כאמור, ביקשתי בעיקר לחזור ולהבהיר נקודה אחת בעדותו המקורית: המפגש הראשון שלו עם חבורת לובשי המדים ונושאי הנשק שהגיעה לכפר בבוקר אותו היום רכובים על גבי טנדר, עצרו לידו וללא כל עכבות אמרו לו שהם אנשי אצ"ל אשר אינם סרים עוד למרות הצבא, שהם מתכוונים להישאר בכפר וכי הם זקוקים למזון וכו'. יגאל, בדרך שלא מותירה כל מקום לספק, אישר את השתלשלות הארועים הזאת פעם נוספת. עדותו של יאיר יבנאי בדבר "התנחלותה" של קבוצת אנשי האצ"ל בבית הלפרין, תומכת בגרסתו של מרגלית בדבר כוונתם של אנשי האצ"ל להישאר בכפר ולמעשה לקיים במקום בסיס לפעולתם.

עדותו של אשוח רק מעצימה את התמונה הכללית בכך שהיא מצביעה על כניסתה של קבוצת האזרחים, אנשי האצ"ל, לכפר בצהרי אותו היום. בעוד שמרגלית מספר על קבוצת צעירים לובשי מדים ונושאי נשק שהציגו את עצמם בפרוש כאנשי אצ"ל ובמשימה מטעם הארגון בכפר, אשוח נתקל בחבורה שנראתה כ"קבוצת אזרחים תמימה" במשימה לסייע לעולים העומדים להגיע לחוף כפר ויתקין. במרכז הכפר, מוסיף אשוח, החבורה הזאת עצרה ליד ועד הכפר כדי לדבר שם עם סברדלוב ונמירובסקי. מישהו הצביע על אחד מהם וזיהה אותו כמנחם בגין. בהמשך, נעה החבורה ברכבה לכיוון שפת הים, משם כידוע, אכן ניהל בגין את המבצע שלו. כל הארועים הללו, חשוב להדגיש, קרו עוד בטרם עגנה ה"אלטלנה" בחוף כפר ויתקין, בשעות הערב המאוחרות של אותו היום !

עד כמה המצב בכפר היה מבולבל ונפיץ, ניתן להתרשם ממברק שסווג "סודי בהחלט" אשר שלח מנהל (= מפקד) האג"ם (ראש אגף המבצעים, יגאל ידין) למטה חטיבת "אלכסנדרוני" ב 22 ביוני. המברק תמציתי ותוכנו החד משמעי אינו משתמע לשני פנים: "עליך להמשיך בפעולות ללא רתיעה, עד לכניעת האצ"ל ללא תנאים. יש להפסיק מיד את תיווך אנשי כפר ויתקין או כל תיווך אחר – עד לקבלת תנאי הכניעה על ידם".

מיהם אותם "אנשי כפר ויתקין" אשר תיווכם הוא לצנינים בעיני ידין ? אלו הם אברהם סברדלוב ואהרן נמירובסקי (אמיר), אז ראשי ועד הכפר. השניים ישבו בחדר הוועד שהיה ממוקם במרכז הכפר, ליד מגדל המים, ושם אכן עצר בגין כדי לשאת ולתת עימם לפני שהמשיך בדרכו לשפת הים. השם "אלטלנה" והארועים הקשורים בו, מסכם אשוח, נשארו עד היום צלקת הממאנת להרפא בנשמת כפר ויתקין.