1913, ההתחלה בארץ ישראל, זלמן יצחק לנדרס 23
על תלמידי הגמנסיה ו"הקבוצה היפואית" בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מתוך: "סעדיה שושני – בית הדפוס שעשה הסטוריה" מאת א"ש (אברהם שמואל) שטיין (1911-1960), ב"פרויקט בן יהודה" (עדכוני לשון ותחביר מתבקשים כמו גם עריכה מינימלית, בוצעו בסיכום כאן).
טקסט מאיר עיניים אודות ארועים מכוננים בתל אביב וביפו בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. נשוא המאמר הוא סעדיה שושני (רוזנרוט במקור), נולד ברוסיה ב 1889, עלה ארצה ב 1907, מראשוני מערכת הביטחון של המדינה שבדרך ובתקופה הרלוונטית לעניינינו, ראש "הקבוצה היפואית". שטיין ושושני נפגשו לצורך כתיבת הדברים בביתו של שושני בשדרות רוטשילד בתל אביב, הדיווח הוא אמנם הסטורי אבל נושא את החותם הספרותי הייחודי של שטיין. שושני נפטר ב 1971.
על מטרות הקבוצה אומר שושני: קודם כל לעסוק בהתפתחות גופנית, לחזק את ה"מכבי" ואת הספורט, לציין אנשים המתאימים להצטרף כחברים לארגון וכן , להשיג נשק ולנהל משא ומתן עם קבוצות שמירה אחרות כמו "השומר" ו"הנוטר" לשם שמירה על הישוב ובטחונו וגם להתכונן לקראת הבאות. כאילו רוח נבואה נזרקה בנו, כי משהו עומד להתרחש במוקדם או במאוחר. זוהי ראשית ארגונה של הקבוצה שפעילותה העיקרית החלה בזמן גרוש תל אביב (= באפריל 1917). קבוצה זו קבלה על עצמה את השמירה על תל אביב שפונתה מתושביה וטפלה, גם קודם לגרוש, בכל העניינים הכרוכים בהגשת העזרה לישוב .... מצאנו את היסוד הטוב ביותר בין גומרי הגמנסיה "הרצליה" או מאלה שעמדו לגמור. אלה היו בחורים מעולים .... מהמחזור הראשון היו אליהו גולומב, משה שרתוק (שרת), דב הוז ורבקה הוז, אלה היו הראשונים שפנינו אליהם .... מלבד ארבעה אלה גייסנו עוד כמה חברים, אף הם מבין תלמידי הגמנסיה. אחד מהם אהרן זלנר (לאחר מכן, אמיר) ועוד בחור אחד לנדרס שמו. ושניהם – אמיר ולנדרס – עסקו יחד אתי לאחר מלחמת העולם ברכישת נשק שנשאר בשדות הקרב באזור עזה-רוחמה, בעיקר רכשנוהו מן האנגלים. נצטרפו גם אחרים מתלמידי מחלקות אחרות של הגמנסיה: צפורה מאירוב, רחל פפר ויצחק אולשנסקי (לאחר מכן, אולשן). שלא מן התלמידים היו: שלום פחטר, דוד סברדלוב ואחיו משה, ואהרן סברדלוב .... כן היו באותה קבוצה נחום פפר ואחותו רבקה, אחי מנחם ואחותי ביילה. זו היתה למעשה הקבוצה הראשונה של ה"הגנה" שהתפתחה אחר כך בממדים גדלים והולכים.
למרבה הענין, בבנין הגמנסיה עצמו אשר ננטש מכורח הנסיבות עם גרוש תושבי תל אביב באפריל 1917, כאמור, נעשה שימוש כבית חולים שדה בשרות הצבא הבריטי לאחר כיבוש דרומה של הארץ, ויפו עצמה, בנובמבר 1917.
מדיווח אקראי של רופא בריטי על גבי גלויה ובה תצלום רחוב הרצל ובנין הגמנסיה ברקע, אנו למדים כי זמן מסוים לאחר כיבוש העיר כאמור, שימש מתחם הגמנסיה כבית חולים שדה ומאוחר יותר כתחנת מיון נפגעים, מן הסתם עד שהושלם כיבוש צפונה של הארץ בספטמבר 1918:
"This is the Jewish school where we had our first hospital …. It is now a Casualty Clearing Station".
קו החזית, זאת יש לזכור, עבר אך קילומטרים ספורים צפונית לתל אביב, לאורך תוואי נחל הירקון, וככל שהתעצמה הלחימה בחודשים הבאים, הסיט הצבא את מיקומו של בית החולים למבנה הגדול הטובל בחצרים הענקיים של מלון דו-פארק במושבה הגרמנית של יפו (רחוב אורבך פינת רחוב בר הופמן כיום).
