בדרכים – הנתיב הכואב ליציאה מארופה 38
מתוך ספרו של אהרן מגד "מסע הילדים אל הארץ המובטחת – פרשת ילד סלבינו"
ספרו הנפלא של מגד שראה אור בשנת 1985 בהוצאת "עם עובד" נכתב בעקבות מסע שחזור הארועים של ילדי ומדריכי סלבינו ב 1983 ואשר הסופר לקח בו חלק. זהו דיווח הסטורי/ספרותי מרתק שנכתב כמסכת עדויות שרשם המחבר מפי הילדים ומדריכיהם ואשר יוצרים רצף סיפורי שלם.
וכותב כך מגד בהקדמה לספר: במשך כשלוש שנים, מסוף 1945 ועד סוף 1948, התקיים בסלבינו – כפר קטן בהרי האלפים, צפונית-מזרחית למילאנו – מעון לילדים בניהולם והדרכתם של כמה חיילים מן היחידות העבריות בצבא הבריטי, שחנו אז בצפון איטליה.
כ 800 ילדים עברו את המעון הזה ושהו בו פרקי זמן שונים בדרכם לארץ ישראל. ילדים אלה, מגיל חמש ושש ועד שש עשרה ושבע עשרה, נתלקטו אל הבית בסלבינו מכל רחבי אירופה ההרוסה: ממחנות ההשמדה, מיערות ומכפרים שבהם התחבאו, ממנזרים, מנדודים בערבות סיביר.
"הפואמה הפדגוגית" שהתרחשה במעון הזה היא סיפור חזרתם לחיים של ילדים אלה.
הדברים בעמודים 111-124 שבספר עוסקים בדיוק במאורעות הקשורים בקבוצת הילדים הספציפית שבדיוננו והם מתחילים כך: ביום שלג, בסוף דצמבר 1946, נכנסה בשערי "שזופולי" הקבוצה הגדולה ביותר מכל הקבוצות שקלט הבית עד אז – בת 250 ילד וילדה. שונה היתה מכל אלה שקדמו לה: מראה הילדים – מבני תשע, עשר ועד שש עשרה, שבע עשרה – היה טוב ממראה אלה שלא מכבר יצאו ממחנות ומיערות, לבושם היה מסודר ונאה – חולצות כחולות כהות, מטפחות ירוקות ענובות לצואריהם וילקוטים על השכם. מאורגנים היו בקבוצות ובגדודים לפי גיליהם, הביאו איתם דגלים וסמלים ומדריכים מבוגרים הנחו אותם. כולם היו מאורגנים בתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה" וכולם שהו קודם לבואם לסלבינו – מהם כמה שבועות ומהם כמה חודשים – ב"קיבוץ ההכשרה" של התנועה בניימצ'ה שבשלזיה תחתית, פולין.
.... בחווה – שכללה וילה גדולה, אסם, גן עצי פרי, גורן – החלו להתרכז בוגרי התנועה, נערים ונערות בני ארבע עשרה ומעלה ועליהם נוספו המדריכים צבי מרגוליס, יצחק וייס, המשורר היידי מרדכי ליפשיץ, זאב ויינראוב, חיים לגז'יצקי ועוד. שלא כרוב הבוגרים שחזרו לפולין מברית המועצות, עברו על חיים לגז'יצקי – יליד לודז' – כל זוועות הגטו, אושוויץ, מחנה עבודה בשלזיה, שם קבר את אביו ....
.... חמדה אוורבוך היתה סטודנטית מצטיינת לחינוך בעיר צ'רנוביץ כאשר נעצרה ב 9 במרץ 1941 על ידי סוכני אנ.קא.וו.ד. בגלל פעילותה הציונית. כשישה שבועות היתה נתונה לחקירות ועינויים כשחוקריה מאשימים אותה בפעילות מחתרתית .... ב 22 ביוני אותה שנה, כשהחלה המתקפה הגרמנית על האזורים הכבושים על ידי רוסיה, הוציאו השלטונות את האסירים הפוליטיים מבתי הסוהר ושלחום ברכבות לפנים ברית המועצות. כשנה וחצי עשתה במחנה באוראל ליד העיר טומסק ועבדה בכריתת עצים ביערות. מחמת העבודה המפרכת, בתנאי קור ורעב, חלתה בשחפת. לאחר שהחלימה מעט בזכות רופאה אוזבקית שהשיגה למענה תרופות, העבירו אותה ממחנה למחנה בסיביר .... משתמה המלחמה, ומכיוון שהיתה "אסירת ציון", גם לא נתאפשרה חזרתה לפולין. בדרכים לא דרכים הוברחה חמדה אל מחוץ לגבולות ברית המועצות וחצתה את הגבול לפולין יחד עם רבבות הפליטים שעשו דרכם מערבה בעקבות הסכם ה"רפטריאציה".
.... כשהגיעה חמדה לחווה בניימצ'ה ביולי 1946 והיא בת 27, כבר התנהלו בה חיי תנועה ערים:מסודרים - פעולות צופיות, טיולים, שיחות, הרצאות, מסיבות, שעורי עברית - שאלתה היתה: מה יהא על הילדים הקטנים - בני השמונה, העשר, השתים עשרה - הפזורים בערי פולין: ילדים שחזרו מברית המועצות עם משפחותיהם, ילדים שהוצאו ממנזרים בהם הסתתרו בשנות המלחמה, ילדים שנתיתמו ואומצו ע"י קרובים ששרדו או שהוכנסו לבתי יתומים ? בעצה אחת עם פעילי התנועה יצאה לקבצם מן הערים והעיירות של שלזיה, נדדה מעיר לעיר, עברה מבית לבית, ודברה על לב בני משפחות למוסרם לחינוך ולהתכוננות לעליה לא"י .... חרף קשיים וסכנות לעין שעור, עלה בידיה להביא לניימצ'ה עשרות רבות של ילדים בני שמונה, תשע .... "ילדי חמדה" קראו להם.
בחודש יולי 1947, שנה בדיוק לאחר בואה לניימצ'ה, עלתה חמדה לא"י. היא הצטרפה לחבריה בני הגרעין המייסד של קיבוץ חניתה ושם הקימה את ביתה ומשפחתה, משפחת איש שלום.
.... כפליט מפולין, עשה חיים ברנשטיין בן ה 17 חיל בקולחוז אוזבקי ליד סמרקנד .... באמצע שנת 1942 קיבל צו גיוס לצבא האדום וצורף לחיל התותחנים. הוא נשלח לחזית האסטונית להגנה על לנינגרד הנצורה ובאחד הקרבות הקשים נפצע ברגלו, נשלח לבית חולים צבאי מעבר לאורל וכשהחלים לא היה כשיר עוד לשרות והוחזר לאוזבקיסטן.... בתום המלחמה, עם החוזרים לפולין, הגיע לוורוצלב שבשלזיה. בעיר כבר התארגנו שרידי היהודים ששוכנו בבתים הריקים שנעזבו מתושביהם הגרמנים ושם גם חבר לקבוצה של אנשי תנועתו "גורדוניה" ומצוות התנועה נשלח לנהל את החווה בניימצ'ה.
.... אחד המדריכים הראשיים היה זאב ויינראוב בן ה 35. ויינראוב היה בוגר בית המדרש למורים על שם פוזננסקי בוורשה שאחד ממוריו היה המחנך הדגול יאנוש קורצ'ק. הוא הורה בבתי ספר עבריים של תרבות, תחילה בוורשה ואחר כך בחבל ווהלין ובו בזמן היה חבר הנהגת "גורדוניה". כשספחו הרוסים את מזרחה של פולין ב 1939 המשיך בהוראה אך משנדרש על ידי המפלגה הקומוניסטית לחנך לפי "עקרונות המהפכה" סרב, התפטר ממשרתו וזמן מה לאחר מכן גויס לצבא האדום. ב 1941, עם הצבא הנסוג מפני הגרמנים, נדד מזרחה עד אוראל, שם היה יהודי יחיד בבטיליון של אסטונים שהועסק בעבודה בתעשיה הצבאית. כעובד מצטיין זכה להערכה רבה אך משהוכרז על הרפטריאציה ויתר על כל היתרונות שהוצעו לו ונסע לפולין. הגיע לוורוצלב ונשלח ע"י הנהגת "גורדוניה" לניימצ'ה. ויינראוב עלה ארצה סמוך לאחר קום המדינה, הוא נישא לחיה מנערות ניימצ'ה/סלבינו ושם משפחתם כאן ראובני (ע"ש אביו ראובן שנספה בשואה).
.... חמדה אוורבוך, חיים ברנשטיין, זאב ויינראוב ומדריכים אחרים של קבוצת "גורדוניה" הגדולה בת מאתים וחמישים הילדים המהווה עתה את רוב אוכלוסיית הבית ויש להם טענות כלפי משה זעירי (איש קבוצת שילר וחיל הבריגדה היהודית, המנהל המיתולוגי של המוסד בסלבינו): מדוע "לאחסן" ציוד רב שהגיע באמצעות ארגון ה"ג'וינט" מאמריקה עבור הילדים ? מדוע לגרום אכזבה לילדים ולא לחלק את הביגוד החם והנאה ביניהם ? ומשה דעתו אחרת: יש להרגיל את הילדים להסתפקות במועט. כל עוד הלבוש שעליהם מספיק להם, אין להוסיף עליו. את העודף יש לשמור, אם לילדים שעוד יבואו ואם לימים אחרים, לכשיחסר, ודעתו היא הקובעת .... למדריכי "גורדוניה" טענות קשות כלפי השיטה החינוכית הנהוגה בבית: לדעתם יש לנהוג בילדים ביד רכה, לא בקשיחות .... דבורה לוכסמבורג, חניכת "המחנות העולים" מורה ב"בית חינוך צפון" בתל אביב, אך בשנות העשרים המוקדמות שלה כשהגיעה עם משלחת מורים מארץ ישראל למחנות שארית הפליטה. לגבי הילדים בסלבינו היתה דבורה התגלמות כל מה שדמיינו אודות ארץ ישראל ויחסה הקרוב והאינטימי אתם היה להם תחליף למשפחותיהם שאבדו בשואה.