זוג צעיר בן העליה הרביעית מפלס לו דרך 11א
על "חבורת הדרום" ועל התקבצויות פועלים ופועלות בני העליה הרביעית למבנים כלכליים-חברתיים יחודיים מסוג זה:
לאחר תקופה ממושכת של משבר חריף, קיפאון, ואפילו נסיגה, של המפעל ההתישבותי הציוני בשלהי "העליה השלישית", מספר התפתחויות דרמטיות, הן מדיניות הנוגעות למצבה של יהדות מזרח אירופה (בפולין בעיקר) והן התפתחויות מפתיעות מבית (אם כי בקנה מידה קטן יותר), הביאו להתחדשות בלתי-צפויה ויוצאת-דופן בהיקפה של העליה באמצע שנת 1924: בראשונה, היו אלה הארועים בפולין כאשר המדיניות הכלכלית החדשה של שר האוצר (ולאחר מכן ראש הממשלה) ולאדיסלב גראבסקי (Grabski) שנועדה לבלום את האינפלציה הדוהרת והשפעתה ההרסנית על המשק הפולני, נקטה בצעדים של העלאה ניכרת במיסים על מעמד הסוחרים, אשר רבים בו היו היהודים. באותו זמן, "מעבר לים", בארה"ב, השתנו חוקי ההגירה והמדינה נעלה את שעריה כמעט לחלוטין בפני יהודי מזרח אירופה. כך או כך, יהודי פולין נתקפו בהלה מחשש לחורבן כלכלי בעקבות מדיניות המיסים החדשה, אותה אכפה המשטרה ללא רחם, וארץ ישראל הפכה לפתע יעד "לגיטימי" להגירה. גל העליה החדש זוהה עד מהרה עם "גזירות גראבסקי" וכונה בדרך הגנאי בשם "עלית גראבסקי" ובכך נרמז שממשלת פולין, להוטה כתמיד להקטין את מספר היהודים בתחומיה, תרמה יותר לעליה לא"י מאשר "ההסתדרות הציונית" עצמה.
בארץ ישראל באותה עת, בולמוס גידול ותעשיית הטבק גרם לקפיצה מפתיעה בביקוש לידיים עובדות, ומסכם את הדברים דן גלעדי בספרו המצוין "הישוב בתקופת העליה הרביעית" (הוצאת "עם עובד", 1973), בעמ' 71-73, כך: "עבודות הטבק מילאו תפקיד חשוב במעבר מימי המשבר של סוף העליה השלישית לגיאות של ראשית העליה הרביעית. אף שאחרי חלוף עונת הטבק הקדחתנית ב 1924 התברר כי לבולמוס גידול הטבק לא היתה הצדקה משקית ואף לא סיכוי של המשך, אותה עונה אפשרה למאות פועלים עבריים להיאחז במושבות ונפתח פתח לכבוש בהן את העבודה. גם סיכויי העליה החדשה השתפרו ע"י הביקוש הרב לידיים עובדות לצרכי גידול חדש זה .... כאלף וחמש מאות פועלים שכירים יהודים עסקו בעבודות הטבק בשנת 1924, זאת בנוסף על האיכרים ובני משפחותיהם".
בניגוד לדעה הרווחת לפיה התאפיינה "העליה הרביעית" כעלית בעלי-ההון (ה"קפיטליסטים"), כעלית "הבורגנות", בעלי משפחות וכדומה, מדגיש עזרא מנדלסון בספרו "התנועה הציונית בפולין", בעמ' 245-247, כי אף שבתולדות הציונות נחשבת העליה הרביעית כעליה של המעמד הבינוני, גדל במידה רבה מספר הצעירים שהצטרפו לתנועות החלוציות בשנים 1924-1926. בשנים הללו, שעמדו בסימן התעוררות פרו-ארצישראלית ניכרת בפולין, נהפכה תנועת "החלוץ" בפעם הראשונה לכוח של ממש בציבור היהודי .... בראשית העליה הרביעית, כאשר יצאה מארץ-ישראל הקריאה לעלית פועלים רבים ככל האפשר, נענתה תנועת "החלוץ" בפולין בהיסוס, עדיין לא התאוששה מן המשבר שהחל בשנים 1922-1923 .... גם בימי העליה הרביעית היו חבלי-הספר שבמזרח המקור העיקרי לחלוצים, אלא שדומה, שצמיחתה המהירה של "החלוץ" הביאה אל שורותיה חברים מטיפוס חדש: פועלים של ממש, בניגוד לנוער הרומאנטי מקרב הבורגנות והבורגנות הזעירה, שהיה רוב מניינה ובניינה של התנועה בשנים הרזות של העליה השלישית .... חובה היתה איפוא לקדם את החברים בברכה אך שומה על התנועה להפכם מיהודים פשוטים, הנמשכים אל הארגון בעקבות הגל הפרו-ארצישראלי הסוחף של השנים 1924-1925, לחלוצים "בעלי הכרה", והדרך היחידה לעשות זאת היתה באמצעות "הכשרה" .... התעורר גם הצורך הדחוף להתמודד עם התופעה שבה רבים מהחלוצים הפולנים, לאחר עלייתם, פנו לערי ארץ ישראל, כפי שעשו העולים ה"קפיטליסטים", ולא להתישבות העובדת בכפר !
"חבורות" או קבוצות פועלים ופועלות בני ובנות העליה הרביעית נוצרו עם כן כדי לספק ביטחון אישי וחברתי ואפשרויות תעסוקה לעולים הבודדים. הן פעלו כקומונות בשותפות מלאה ובארגון עבודה עצמי ולמעשה לא שאפו להתישבות קיבוצית והסתפקו בהיאחזות במושבות או לידן. ש להביא בחשבון גם כי רוב הפועלים החדשים היו חסרי ניסיון בעבודה חקלאית וה"חבורה" נתנה להם את האפשרות לרכוש בהדרגה הרגלי עבודה גופנית.
"חבורת הדרום" שנוסדה ב 1923 היתה הגדולה שבהן והיו בה כמאתים וחמישים חברים וחברות. מרכזה היה ברחובות והיו לה סניפים בגדרה ובנס ציונה. בשיאו, הגיע מספר החברים בנס ציונה למאה ויותר. במחנה החבורה עמדו צריפים ובהם חדר אוכל, חדר תרבות, חדר חולים ומשרד וכן אהלים למגורים. סידורי נוחות כמעט שלא היו קיימים ולעיתים אף לא היו מיטות או מזרונים לכולם. קשה במיוחד מבחינה זו היה מצבן של הפועלות הבודדות. מפאת המחסור החמור בעבודה שררו במחנה דרך קבע מחסור ומצוקה ובתנאים הללו, בריאותם של הפועלים גם עמדה בסיכון מתמיד ! החברים עסקו בחפירת בארות, בנטיעה, בזיבול פרדסים ובבניית בתים בכפר אהרן וברחוב הרצל. מקרב אנשי החבורה נתגבשו קבוצות שרקמו תכניות התיישבות, מהן שהצטרפו למשקים קיבוציים קיימים בסיוע "המרכז החקלאי", אשר תחת חסותו פעלו רוב החבורות.
מותו הלא מחויב-המציאות (טיפול לקוי בבית החולים הממשלתי ביפו) מטיפוס של חבר הקבוצה משה ניימיט בן ה-19 בנובמבר 1926, היה לבטח גם סימפטום לחוסר האונים של חבריו מלסייע בידו ולהיות לצדו כשחייו תלויים היו לו מנגד.
וכך, אחרי הקטיף של שנת 1927, בשל המשבר הכלכלי החריף שפקד את הארץ באותה שנה והתחרות עם הפועל הערבי, נתפרקה "חבורת הדרום". רבים מחבריה עזבו את המושבה ומקצתם אף ירדו מן הארץ.
עפ"י צירופי התאריכים, אין כל ספק שבמשך חודשים מספר בחצי הראשון של שנת 1926, למן עלותו של חיים ברגר ארצה בחודש פברואר ועד עזיבתה של חליה לרר את הקבוצה בחודש מאי, נמנו השניים על בני החבורה. ואולם, רק ארבע שנים לאחר מכן הם ימסדו את הקשר ביניהם.
קבוצה גדולה של בני ובנות ברסטצ'קה שפעלה במסגרת "חבורת הדרום" התגבשה לאחר פרוקה לגרעין שהקים ב 1933, כקילומטר וחצי דרומית לרחובות, את המושב כפר ביל"ו.
