ג'דה מסמכים 9א

תמלול המכתב (הגהות מינימליות והדגשות שלי)

לכבוד הוועד הלאומי בא"י, ירושלים,

בשנת 1925 נוסדה בתל אביב חברה בשם "מנור". תקנותיה היו לאסוף שלש מאות משפחות וליישב אותן על הקרקע, כשעל כל משפחה להשקיע 250 לא"י. כתוצאה מזה באו ארצה כמאה משפחות וכל אחת הכניסה את הסכום שהוקצב. לאחר שישבנו על הקרקע כמה חודשים – בא משבר במצב חברי החברה הנ"ל. לפני שנסענו לארץ-ישראל היה בפולין חבר ההנהלה הציונית מר תשבי שהסכים לתכניתנו והבטיח בשם ההנהלה הציונית עזרה חמרית ומוסרית לחברתנו. לאחר שבוא המשבר (= המשבר הכלכלי הגדול שפרץ בשלהי 1925) והרעב (ממש) התחיל לעשות שמות במושבנו – התחילה פרשת נסיעות לירושלים ומסרנו להנהלה הציונית תזכיר אחרי תזכיר על דבר מצבנו וביקשנו מאתם לבוא לעזרתנו, ואולם, כל התזכירים וכל המשלחות לא הועילו. בכל פעם היינו מקבלים הבטחות יפות שאף פעם לא התגשמו. התוצאה היתה כי 70 אחוזים מחברנו חזרו לפולניה ועל המקום נשארו רק שלושים משפחות. אנו התחלנו לעבוד במאמצינו אנו וכתבנו לקרובינו בפולניה ולידידים בבקשת עזרה. קבלנו סכומים פעוטים מאד שהספיקו בקושי ללחם צר ובשארית כוחותינו עבדנו וסבלנו, קנינו בהמות עבודה והתחלנו לעבוד בפלחה. דבר זה עלה לנו בקושי רב היות ואנו היינו זרים בהחלט לסביבה וידיעת העבודה החקלאית היתה זרה לנו בהחלט. כל אחד מאתנו עבד בשארית כוחותיו והמשכנו את קיומנו העלוב עד הזמן הנוכחי בלי כל עזרה חומרית או מוסרית מאת מי שהוא ממוסדותינו הרשמיים. לכל הדרישות המרובות שלנו מאת ההנהלה הציונית לבא לעזרתנו, לפחות בהצעת עזרה או להכיר במושב שלנו בתור מועמד להתישבות (= קבע ?) – קבלנו תשובות של דחיה בשה"י פה"י (= שבת היום, פסח היום .... עפ"י פרוש רש"י לתלמוד: דחיה של דבר ללא סיבה אמיתית).

המצב הנוכחי במושב שלנו כיום הוא קשה באופן מבהיל ונורא. מכת העכברים עשתה שמות בשדותינו ולא נשאר לנו כלום מכל עמלנו במשך חמשת השנים האחרונות. בכל שנה היינו מקבלים הלוואות ודמי-קדימה על חשבון היבול שלנו, שהיינו משלמים אותן בשעת הגורן (= היבול שלאחר הקציר המהווה בטוחה למתן אשראי), אולם השנה, לרגלי הכחדת היבול שלנו – אין לנו כל תקוה לקבל הלוואה לפני שנסלק את חובותינו הקודמים.

אנו החלטנו לשלוח תזכיר להנהלה הציונית לבא לעזרתנו אולם אין לנו כל תקוה מאתה היות ואנו רגילים כבר בתשובותיה. אי-לזאת, הננו פונים בזה אל כב', בתור המוסד העליון בארץ ישראל, בבקשה להשפיע על ההנהלה הציונית שתקח גם את גורל מושבנו יחד עם כל המושבים והקבוצים האחרים הנתמכים על ידה ותסדר גם לנו עזרה תכופה (= דחופה ?) כדי שנוכל להמשיך הלאה את קיומנו העלוב.

הננו מצרפים בזה את העתקת התזכיר ששלחנו להנהלה הציונית. כמו-כן, הננו מבקשים להשפיע על מחלקת ההתישבות ולהסביר לה כי סוף כל סוף בא כבר הזמן לסדר גם אותנו במושב גדול ומבוסס כדי שלא נסבול יותר כאשר הננו סובלים כיום. שאלת המים שעלינו להוביל בעגלות למושבנו ממרחק רב וכן שאלת ההגנה משפיעות עלינו לרעה. מלבד זאת, אין לנו כל תקוה לקבל איזו הכנסה פעוטה מנטיעות כי אין לנו כיום מקום מיועד להתישבותנו.

הננו מאמינים כי זעקתם וענוייהם של שלושים משפחות עובדים כנים תעלה לפניכם וכי תקדישו למצבנו את כל תשומת לבכם הראויה ותבואו לעזרתנו בכל מה שיש באפשרותכם.

בכבוד רב ובברכת ציון, ג'ידה, 16 ליוני 1930.

הערה לשנאמר לעיל: "בכל פעם היינו מקבלים הבטחות יפות (מההנהלה הציונית) שאף פעם לא התגשמו. התוצאה היתה כי 70 אחוזים מחברנו חזרו לפולניה ועל המקום נשארו רק שלושים משפחות".

הטרגדיה שבארועים המתוארים לא נסתיימה בגבולות הארץ וגם לא בעצם עזיבתם ההמונית של החלוצים הללו ואלפים רבים נוספים והנזק העצום שנגרם בכך למפעל ההתישבותי בכללו. אותם מאוכזבים, לא רק שאיבדו את כל עולמם וחזרו לפולין חסרי-כל ואכולי-בושה אלא שגם (באופן לא מפתיע) הוציאו את דיבת הארץ רעה ובכך גרמו גם לרבים אחרים לזנוח את חלום העליה לא"י. ואולם, הגרוע מכל עוד ציפה לחוזרים כעשור לאחר מכן, כאשר הם נלכדו בפולין בסערת מלחמת העולם ונספו, רובם ככולם, בשואה.