קונפליקט בלתי-נמנע גם עם האנגלים 2א
על הימים שטרם המלחמה (כמו גם המלחמה עצמה) דברים דרמטיים שרשמתי מפי עמיצור כהן בפגישות רבות בביתו שבבנימינה בשנים 2012-2013, כאשר שפרה, רעייתו היקרה, תמיד קשובה לצידנו.
עמיצור נולד בבנימינה בשנת 1927 בנסיבות הפכפכות שכן המיילדת האגדית תוכה חלמר מזכרון יעקב הייתה עסוקה בלידה אחרת ועד שאביו הביא אותה בעגלתו, השכנות הטובות עזרו לאמו ויילדו אותו.
בתקופה שטרם הגיוס לצבא, היה אביו של עמיצור, אהרן כהן, מפקד "הגנה" מרחבי באזור בנימינה, גבעת עדה ופרדס חנה. גם אחיו (מאיר ז"ל) היה מפקד ב"הגנה". כבר כנער נשלח עמיצור עם צעירים בני גילו לעבודות כפיים כמו חפירת "סליקים" למשל, אימוני גדנ"ע או שמירה בכרמים.
בן 17 וחצי, בעודו שומר בכרמים, הוא מספר, ניגשו אליו צעירים שוחחו עימו ושאלו אותו על דעותיו וגייסו אותו ללח"י בו במקום. "לא היה קשה לגייס אותי" אומר עמיצור, "מכיוון שהייתי חובב אקשן". במקביל באותה עת, המשיך את פעילותו הרגילה ב"הגנה" מתוקף הארועים השוטפים בבית. על פעילותו בלח"י איש לא ידע כמובן.
פעולה ראשונה שעמיצור לקח בה חלק הייתה פיצוץ גשר הרכבת מעל נחל התנינים ב"חוטם הכרמל" בתחילת 1947. זו הייתה פעולת תגמול נגד הבריטים על ארועים באותה תקופה והוחלט לפוצץ את הגשר שהיה נקודה אסטרטגית חשובה. עמיצור מציג תצלום אוטנטי של הגשר טרם פיצוצו. שני זוגות, מטיילים לכאורה, מצטלמים לידו במשימת איסוף מידע שישמש את המבצעים לתכנון הנחת חומרי הנפץ הדרושים לפיצוץ.
בליל היציאה לפעולה נשלח קדימה הנער יעקב מיכאלי כדי לבדוק אם "הכול פנוי". לפתע הגיח זחל עם חיילים בריטים שהובאו למקום כדי לשמור על הגשר אבל מיכאלי הצליח לחמוק בין השיחים ולהזהיר את החברה. הפעולה באותו לילה בוטלה ונדחתה לליל המחרת ולשעה מוקדמת יותר (כדי לא להיתקל שוב בכוח המשמר הבריטי). עמיצור הרגיש חולה אבל לא היה מוכן לוותר על השתתפותו בפעולה בשום אופן ואף סחב על גבו שני פחי חומר נפץ אמונל ! לפני היציאה נכנס לבית הקפה של גולדברג והוריד לגרונו שתי כוסיות קוניאק (אף שלפני כן לא שתה קוניאק בחייו). עמו יצאו לפעולה בנימין זיתוני, צבי שצמן עם סוסתו והשקיים עליה עמוסים חומר נפץ, יעקב מיכאלי ולאומי פיין מגבעת עדה. הדרך עברה ללא כל תקלות והם הגיעו לנקודה לפני אנשי המשמר הבריטי, הרכיבו את פחי חומר הנפץ והסתלקו. ואולם, ככל הנראה שבחיפזון הכללי, שעון העצר שהיה אמור להפעיל את המטענים, נפגע ולא פעל. החברה שכבר עזבו את המקום, לא הבינו מדוע המטען אינו מתפוצץ.
השכם בבוקר, פועל ערבי שהיה בדרכו לעבודה במשק של הלל הכהן, הבחין בפחים הקשורים לגשר. כשהגיע סיפר על כך להלל והלה התקשר למחנה הבריטי, בתום לב יש לומר, ודיווח על מה שראה הערבי. בחצר היה להלל מחסן חומרי נפץ של "סולל בונה" וזו הסיבה שבכלל היה לו קו טלפון בבית. הבריטים נחפזו והגיעו אל הגשר אולם איש לא רצה להתקרב וממרחק גדול ירו עם מקלע "ברן" לעבר הפחים. היות שבאחד הפחים היה חומר נפץ רגיש מוספג בכותנה, הוא התפוצץ מיד עם פגיעת קליע בו והפעיל את כל יתר המטענים. כל בנימינה הוחרדה מהפיצוץ והגשר קרס. כל אותו היום הובילו הבריטים אדני רכבת כדי למלא את ערוץ הנחל ולאפשר חידוש תנועת הרכבת על הפסים.
למחרת הארוע, לאחר שהבריטים מילאו את הערוץ עם אדני רכבת וסללו את התוואי מחדש, הם הציבו במקום שני חיילים לשמירה. שנים אלה מצאו לנכון ללכת ולהתעלל בשומר המחצבה (של "סולל בונה") היהודי שפיגל והלה הסתגר מפוחד במחסן שלו. בשקט בשקט, תוך שהם רואים שהחיילים הבריטים עזבו את משמרתם, בנימין זיתוני וצבי שצמן שפכו בנזין על האדנים שזה אך הונחו, הציתו אותם עם פתיל השהייה ארוך ונמלטו מהמקום. זיתוני שהגיע לבית משפחת כהן, הרים את עמיצור החולה מהמיטה ונתן לו לראות דרך החלון את השרפה הענקית שהשתוללה שם.
לאחר מכן הבריטים בנו במקום גשר בטון ולצדו הושיבו לשמירה גפירים ערבים. בגפירים הללו עוסק הסיפור הבא.
פעם אחת בא חיים טור-כספא (איש "ההגנה") לצבי שצמן (איש הלח"י) וסיפר לו שהגפירים הערבים (שבשרות משטרת המנדט) עומדים להצטרף לכנופיות ולהבריח איתם נשק. בתגובה, צבי הורה לעמיצור לפתוח מיד את הסליקים אולם מכיוון שהנגישות אל הסליקים של "ההגנה" הייתה קשה, עמיצור, במקום זאת, פתח את הסליקים של הלח"י (בחצר המשק של מש' זיתוני) וחילק את הנשק.
יש לציין, מוסיף עמיצור, כי אנשי "ההגנה" ואנשי הלח"י בבנימינה היו תמיד ביחסים מאד טובים ולא היו מחלוקות ביניהם. דווקא היחסים בין אנשי הלח"י לאנשי אצ"ל היו טעונים שכן הלח"י פרש מהאצ"ל והיו מקרים של הלשנות מצד אנשי אצ"ל על פעילות לח"י !
עמיצור, אם כן, מחלק את הנשק שהוציא מהסליק לאנשי "ההגנה" והלח"י וכולם עולים על המשאית של חיים טור-כספא ופניהם אל המחנה של הגפירים הערבים. על אותו גשר רכבת שמעל נחל התנינים בחוטם הכרמל, העמיד טור-כספא את המשאית כשפניה חזרה לכיוון בנימינה, הרים את מכסה המנוע, הוציא את הדיסטריביוטור ועשה עצמו כאילו הוא עסוק בתיקונה. החברה שירדו מהמשאית נעו לעבר מאהל הגפירים הסמוך ופתחו באש. מישהו בא בריצה להודיע שכוח צבא בריטי עושה דרכו למקום אבל המשאית של חיים על הגשר עכבה אותם ועד שהם ירדו ועזרו לו לדחוף אותה הצידה, החברה סיימו את העבודה וברחו להרים.
תוך שעתיים, עד ששב חזרה הביתה מהפעולה, אבא של עמיצור הבין היטב שבנו חבר לח"י ולא היה מסוגל להתמודד עם הבושה. הוא תפס טוריה ורצה להרוג אותו. עמיצור קפא במקומו אבל אחיו (עה"ש) הציל את המצב. האבא גרש את בנו מהבית ואמר שלא רוצה להכיר בו עוד כבנו אולם כשעמיצור החל פוסע אל מחוץ לנחלה המשפחתית, קרא לו אביו לחזור ואמר לו: "תזכור שעוד ישלחו אותך שם להילחם נגד אביך ואחיך" .... היה מתח עצום בבית, ומעבר לכך, הייתה סכנה מוחשית שבמידה והבריטים יגלו נשק בבית, אנשים יהיו צפויים לעונש מוות !
לימים קרא עמיצור בעיתון שמתכוננים להקים צבא עברי. הוא הלך לישיבה של מרכז לח"י בבית מש' יואל סמסונוב, הוא סיפר שם על המתח בבית וביקש שחרור. אמרו לו שיחכה עוד מספר חודשים כאשר כולם יתגייסו ביחד על נשקם אבל עמיצור אמר שעקב המצב, אינו יכול לחכות עוד. המגייס שלו היה אמנון זעיר ("רודי") איש "הגנה" בכיר ובראשית דצמבר 1947 גויס עמיצור ושובץ לגדוד 31 של חטיבת "אלכסנדרוני", גדוד שריכז את בני בנימינה, פרדס חנה, כרכור, גבעת עדה, זכרון יעקב והסביבה.
