זוג צעיר בן העליה הרביעית מפלס לו דרך 17ב
על המשבר הכלכלי ומשבר התעסוקה החמורים שפקדו את הארץ בשלהי תקופת העליה הרביעית:
בדיוק בזמן שחליה וחיים באו בשערי הארץ, היא בראשית ספטמבר 1925 והוא במהלך חודש פברואר 1926, ניצני המשבר הכלכלי החמור כבר היו לעובדה מוחשית אשר מסממניה המובהקים והטרגיים ביותר היתה האבטלה. במבט לאחור, היה זה המשבר הכלכלי הקשה ביותר שידעה הארץ בכל 30 שנות המנדט הבריטי, וככזה, שהשלכותיו העמידו בסכנה ממשית את עצם קיומו של המפעל הציוני כולו.
שורשי המשבר, רבים ומגוונים ככל שהיו, אך "בשורה התחתונה" ניתן לקבוע ללא עוררין כי לא הנהגת היישוב ולא ההנהגה הציונית העולמית היו ערוכים, רעיונית ומעשית, לקליטת גל עליה גדול של המוני בית ישראל, ביניהם משפחות רבות על ילדיהן וטפן, מפולין בעיקר, בשנים המדוברות. חמור מכך, חוסר ראיית הנולד וחוסר המוכנות הארגונית, בשילוב עם ענני המשבר הכלכלי המאיימים, מצאו להם ערוץ פורקן בצורת מתקפות חסרות-שחר של הנהגת הישוב ושלוחותיה על חוסר המרכיב האידיאולוגי כביכול ב"פרופיל" של אנשי העליה הרביעית כדי לתרץ את כישלון קליטתם.
זרם העולים המפתיע מפולין הוא עצום וחסר-תקדים, והללו מהווים כחמישים אחוזים מכלל העולים ארצה בתקופה הנדונה ! מתוך כשמונת אלפים העולים שהגיעו בשנת 1924 מפולין, היו כ 42 אחוזים על סמך אשרות של "קפיטליסטים", כלומר בעלי-הון שהיה ברשותם סכום של 500 לי"ש לפחות או בעלי מלאכה שהיו להם 250 לי"ש לפחות וב 1925 הגיע מספרם לשמונה עשר אלף בקרוב ! בשלהי 1925, בעקבות תקנות מחמירות בעניין עלייתם של "קפיטליסטים" שפרסמו שלטונות המנדט הבריטי, פסקה כמעט לחלוטין עלייתם של אלה ושוב עלה מספרם של חלוצים עפ"י הקצאת "סרטיפיקטים", כפי שהיו מאפייניה של העליה השלישית. ב 1926 היה המספר הכולל של העולים מפולין כשבעת אלפים בלבד ובשלהי אותה שנה פסקה העליה כמעט לחלוטין.
כפועל יוצא מהדברים שלעיל, קבלת הפנים לה זכו העולים "בעלי ההון" עם הגיעם ארצה היתה עגומה, בלשון המעטה, ומתייחס לכך דן גלעדי בספרו החשוב "הישוב בתקופת העליה הרביעית", בעמ' 68-69, ובתמצית: העליה ההמונית בשנים 1924-1926 זרמה ברובה לערים ומיעוטה להתישבות באזורים כפריים .... בתקופה זו לא הוקמה אף נקודה התישבותית חדשה באמצעים לאומיים .... אלה היו השנים הפוריות ביותר בהקמת ישובים חדשים ע"י יחידים וקבוצות פרטיות, שפעלו בדרך כלל ללא עזרה של ממש מצד מוסדות ציבוריים, וכשהם מונעים ע"י יוזמה אישית ואמונה בכוחות עצמם. ואמנם, חלקם של נסיונות אלו היו חסרים מראשיתם את התנאים היסודיים להצלחה, שכן האמצעים הכספיים והידע של המתישבים לא עלו בקנה אחד עם הצרכים והקשיים האוביקטיביים. מכאן נבע ריבוי כשלונות וגילויים של חוסר ישע, ועם זאת, אופיין במאבקים עקשניים להיאחז בקרקע למרות הכל .... בשנים הללו גם רבו ויכוחים חריפים בין חסידי צורות ההתישבות השונות, ויכוחים שהיו מלווים לעיתים במאבקים על מקורות ציבוריים מוגבלים ואשר התנהלו באיצטלא של חילוקי דעות עקרוניים.
כשראשיתו של המשבר, אשר עצם קיומו הוכחש תחילה מכל וכל, תועדה לראשונה באופן רשמי באוקטובר 1925, כבר היו סממניו ברורים וכואבים. ומרחיב ד. גלעדי בספרו, בעמ' 173-180, ובתמצית: החל מספטמבר (1925) גדל בהדרגה מספר המובטלים, בעיקר בתל אביב ובעפולה. בעוד שבאמצע אותה שנה לא היתה כל אבטלה בתל אביב, הרי שבאוקטובר עלה מספר המובטלים לאלף בקרוב ובדצמבר לאלפיים .... הזעזוע בא ממקור חיצוני: בעקבות הרעה נוספת במצבם הכלכלי של יהודי פולין, איבדו רבים מהעולים בפוטנציה את רוב הונם. הרבה חברות, פרטים ומפעלים בארץ היו תלויים בהון שצריך היה להגיע מחוץ-לארץ, עם קרוביהם ושותפיהם, או אחרי חיסול נכסיהם שנשארו שם. עם צמצום יבוא ההון "נקרע הסוכך הפיננסי", כפי שהגדיר זאת חיים ארלוזורוב, שהיה מתוח גם בלאו הכי עד קצה הגבול .... אולם אין ליחס את המשבר רק להקטנת יבוא ההון והתמוטטות ענף הבניה בתל אביב. במשבר זה התבטאה אי-יכולתו של המשק היהודי לקלוט בתקופה קצרה מספר כה רב של עולים, מהם חסרי הון וידע הדרושים להתבססותם. ריכוז ההשקעות בבנין, בעיקר בתל רביב, בשנים 1924-25, היה פרי קיומו של משק צעיר, בלתי-מפותח, שלא היו בו ענפים מכניסים אחרים .... בראשית 1926 כבר לא היה ספק כי הישוב נכנס לתקופה של משבר חמור וממושך, ואיש לא פקפק עוד בכך. כלומר, כארבעה חודשים עברו מהתגלות הסימנים הראשונים של המפנה לרעה עד להשתררות אוירה כללית של דיכאון ויאוש .... המשבר פורש בזמנו פירושים שונים, הכל לפי השקפת העולם ואף לפי שיקולים פוליטיים של המפרש, ומנהיגים ניצלו את עובדת המשבר לניגוח יריביהם ולהאשמתם ואולם, לגבי עמדה אחת מסוימת לא היו חילוקי דעות, שהמוסדות הציוניים לא היו מותאמים לקליטת עליה המונית וכי העולים נעזבו, במידה רבה, לגורלם, ללא תכנון ויד מכוונת .... מוקד האבטלה היה בתל אביב, בה היו למעלה מ 50 אחוזים מכלל המובטלים. לפחות 40 אחוזים מהשכירים בעיר היו בראשית 1927 מחוסרי עבודה .... במושבות היה מספר מחוסרי-העבודה משתנה בהתאם לצרכי העבודות החקלאיות, אך בד"כ היה המצב מבחינה זו פחות חמור מאשר בעיר, דבר המסביר את העובדה כי מאות מפועלי העיר המובטלים עברו לחיות במושבות ומצאו בהן תעסוקה .... החמירה את המצב בראשית המשבר העובדה כי בחודשים הראשונים של 1926 נמשכה עליה של כאלף וחמש מאות עולים לחודש, ברובם הגדול חסרי אמצעים משלהם. קרוב לוודאי כי, בחלקם לפחות, הם נוספו אל מחנות המובטלים. במחצית השניה של השנה ועד סוף 1927, הצטמצמה העליה לכדי ממדים זעירים ואילו הירידה מן הארץ הסתכמה באותה תקופה בכעשרת אלפים נפש.
בין המשברים המרכזיים של התקופה שהשלכותיהם על שוק העבודה היו קטלניות במיוחד יש לציין שניים: התפרקותו של "גדוד העבודה" והתמוטטותה של "סולל בונה". ובתמצית בעמ' 123-125 וכן 187-192 ו 230 מתוך ספרו של ד. גלעדי: השפעה קיצונית וטרגית היתה לעליה הרביעית על "גדוד העבודה". גוף קיבוצי ארצי זה, שמנה בשיאו כ 700 חברים, היה הכוח הדינמי ובעל היוקרה הגדול ביותר בתנועת הפועלים .... המפנה המכריע בהתפתחותו האידיאולוגית של הגדוד בא בעקבות השפעתה הישירה של העליה הרביעית. המחשבה האוטופית כי א"י תיבנה תחילה כארץ סוציאליסטית ע"י התרחבותו של הגדוד עד היפוכו לקומונה כללית של כל פועלי ארץ ישראל, פינתה את מקומה לראיה חדשה לחלוטין של המציאות בארץ. אזלת-היד שגילתה התנועה הציונית, בעיקר בשדה ההתישבות החקלאית, מול גילויי היוזמה הפרטית והשגיה ותנופת הבנין של אנשי המעמד הבינוני, תרמו רבות למפנה זה .... השנה האחרונה לקיומו של הגדוד כגוף אחד (1926) לוותה במאבקים פנימיים סוערים .... ולמרות שרוב החברים מן השורה רצו בכל ליבם בהמשך הקיום המשותף, הנקודה שגרמה בסופו של דבר להתפוצצות היתה סילוק הקומוניסטים מתוך הגדוד ובדצמבר 1926 חל הקרע הסופי .... להתמוטטותה של "סולל-בונה" היתה השפעה מזעזעת על ציבור הפועלים ומנהיגיו בשל מעמדה כמפעל המשקי הגדול והחשוב ביותר במסגרת המשק ההסתדרותי. אפשר היה להשוות לכך רק את השפעת התמוטטותו של גדוד העבודה באותו זמן .... וביוני 1927 הפסיקה החברה את פעולותיה.
מכל תופעות המשבר, החמורה והמדכאת ביותר היתה הסיוע הכספי למובטלים שהחלה לחלק ההנהלה הציונית מאמצע 1926 .... לסיוע היתה השפעה פסיכולוגית קשה ביותר – הוא הוכיח עד כמה עמוק היה המשבר ומה מעטים האמצעים הלאומיים היו כדי להוציא את עגלת המפעל הציוני מהבוץ .... בשנים 1927-1928 נעשו עבודות ציבוריות בקנה מידה רחב, אשר מומנו בעיקר ע"י ממשלת המנדט ותרומות של נדבנים יהודים .... יש משמעות רבה לעובדה כי דוקא בשנות ההתאוששות שלאחר המשבר עברה על ההסתדרות הציונית אחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה, דבר שהתבטא בראש ובראשונה בצמצום גדל והולך של התקציבים, ולכן, שולי היה חלקם של המוסדות הציוניים בהתגברות על המשבר .... ענף הבנין החל להתאושש מהמשבר רק ב 1929.
