ווהלין 5ב

תמלול הטקסט ובאורים (בוצעו גם מספר פעולות עריכה חיוניות)

אנופול היתה לפני המלחמה עיר מסחרית. היהודים עסקו במסחר תבואה וקנבוס (= Hemp, לתעשיית בדים וחבלים) והרוויחו את פרנסתם בכבוד. נמצאו ביניהם גם אנשים אמידים. בעיירה היה גם בית חרושת לעיבוד עורות שעבדו בו פועלים יהודים אך כאשר התחילו הפרעות ב 1919 וגדודי הפטלורים פרצו כפעם בפעם העירה ובזזו ועשקו את היהודים, שבת המסחר. הסוחרים התרוששו ופנה הודה של העיירה.

בתחילה באו סיעות קטנות (= כנופיות מקומיות של איכרים חמושים שלקחו את החוק לידיהן ופעלו באין-מפריע) ועסקו רק בביזה, והנה קרה וחיל יהודי אשר חזר משבי הגרמנים, התקומם לסיקריקים (= כינוי לגזלנים/חמסנים שנצלו את מצב האנרכיה השלטונית). הפטלורים התמרמרו על היהודים והתחילו לשלוח ידם גם ברצח. ביום אחד נהרגו שמונה אנשים ונפצעו שישים. הרבה מהפצועים מתו מפצעיהם כי היו מוכרחים להישאר ספונים בבתיהם ולא יכלו לצאת החוצה ולדרוש עזרה מדיצינית (= רפואית). במשך שני חודשים הוכרחו היהודים להסתתר במרתפים וברפתות. הסיקריקים תפסו את ראש הקהילה והרגו אותו ביריה. סיעות קטנות של ארבעה-חמישה חיילים סבבו ברחובות וכל יהודי שמצאו סחבוהו אל ביתו ואילצוהו לגלות להם היכן טמון כספו. מי שלא פדה את נפשו – נורה. נרצחה ביריה גם נערה בת שש עשרה שמצאוה ברחוב. מלבד העושק והחמס, גבו הפטלורים מדי פעם גם סכומים גדולים כדמי כופר. בסך הכל נהרגו כארבעים איש.

כאשר הגיע חיל המועצה (= גייסות הכפופים ל"מועצה האוקראינית המרכזית" אשר הדמות הדומיננטית בה היה סמיון פטלורה) פסקו העושק וההריגות אך גם ביניהם נמצאו חמסנים (= גוף השלטון האוקראיני רצה להפגין שפניו ליישום חוק וסדר, אך רק למראית עין).

רקע גאו-פוליטי (מבוסס על חיבור מקיף של ברוך בן-ענת על פרעות אוקראינה מתוך "כיוונים", כתב-עת לציונות וליהדות , חוברת מס' 10, דצמבר 1966)

אנופול (Anopol), עיירה בחבל ווהלין ההסטורי, מחוז אוסטרוג (אוסטראה), כשלושים ק"מ צפונית מזרחית לעיר המחוז עצמה ובראשית המאה העשרים מנתה אוכלוסייתה היהודית כאלף ושמונה מאות נפש. העיירה הנידחת שכנה סמוך לנתיב המרכזי המוליך מווהלין לליבה של אוקראינה, מרובנה דרך ז'יטומיר ומשם לקייב, סה"כ כשלש מאות וארבעים ק"מ, והוא ציר הדמים של פרעות פטלורה. גם בווהלין, מערבית לז'יטומיר, ובחבל פודוליה הגובל בווהלין מדרום, הפגיעה היתה קשה ביותר. למעשה, כל אתר שבו התגוררו יהודים היה מועד לפגיעה וקהילות שלמות חוסלו ונמחקו מעל פני האדמה. בתום המלחמה בין פולין ורוסיה (אפריל 1920 עד מרץ 1921), זו שחתמה מסכת בת ארבע שנים (לאחר מלחמת העולם !) רצופות של מלחמות ופוגרומים במרחב הזה, הגיעו השתיים להסכם שעיצב למעשה את גבולותיה החדשים והנרחבים של פולין. במסגרת החדשה "מצאה את עצמה" אנופול דוקא בצד הרוסי, חמישה ק"מ בלבד מהגבול הפולני.

בדצמבר 1918, אך חודש ימים לאחר תום מלחמת העולם, פתח הצבא האדום במתקפה כוללת באוקראינה שמטרתה היתה למגר במהירות את השאיפות הלאומיות הבדלניות של העם האוקראיני. השאיפה של העם האוקראיני לעצמאות, שהיו לה עליות ומורדות במשך מאות שנים, קיבלה תפנית עם נפילת שלטון הצאר הרוסי בפברואר 1917. אך חודש ימים לאחר מכן הוכרז בקייב על הקמתה של "מועצה מרכזית" ששמה לעצמה כמטרה השגת אוטונומיה לאוקראינה במסגרת פדרציה של כל עמי רוסיה. הממשלה הרוסית הזמנית, עם כל חולשתה באותם ימים של שלהי מלחמת העולם והטלטלה השלטונית כאמור, לא יכלה להשלים עם ניתוקה של אוקראינה, על שלושים מיליון תושביה, חקלאותה הענפה, אוצרות הטבע שבשטחה ומיקומה הגאוגרפי האסטרטגי. בנוסף לכך, כמיליון וחצי חיילים אוקראינים שרתו בצבא הרוסי, רובם בחזית שבה התנהלו עדיין קרבות קשים עם צבאות גרמניה ואוסטריה. שמונה חודשים לאחר מכן, מהפכת אוקטובר 1917 טרפה את הקלפים לכל הצדדים הנוגעים בדבר. התנועה הלאומית האוקראינית נגדה, מעצם טבעה, את תפישת העולם הקומוניסטית והיה ברור שעימות צבאי הוא בלתי-נמנע. במהלך המערכה, שהחלה כאמור בדצמבר 1918, נכבשו מרבית שטחיה של אוקראינה וככל שרבו הנצחונות הסובייטים כך הקצינה הלאומנות האוקראינית. שליטת הרוסים באזורים שנכבשו היתה רופפת ואף שהצבא האדום הפגין נוכחות בקווי החזית מול הצבא האוקראיני, בעיקר בערים הגדולות, אלפי העיירות והכפרים במרחב האוקראיני הענק לא היו נתונים לשליטתו. ההנהגה האוקראינית בהובלת סמיון פטלורה, כשגבה אל הקיר, נתנה לגיטימציה ועודדה כל פעילות ובלבד שתשבש את אחיזת האויב, ומרד איכרים היה המרשם לכך. בשטחה העצום של אוקראינה סובבו במשך זמן מאות כנופיות של איכרים וצבאות פרטיים המונהגים ע"י "הטמנים" (= מנהיגים קוזקים מקומיים) למיניהם אשר לקחו את החוק לידיהם ועשו ככל העולה על רוחם. למאמץ זה היו תוצאות, שאולי לא הועילו ממשית לפטלורה, אבל הטביעו את חותמם. יהדות אוקראינה (אף כי תחומה הגיאוגרפי של הארץ נתון לאינטרפרטציות) מנתה למעלה משני מיליון נפש ואלה שתו את כוס התרעלה עד תום. הפוגרומים של ראשית המלחמה היו צבאיים טהורים ואולם, עם התקדמות כיבושי הצבא האדום, עודדה ההנהגה האוקראינית התקוממות איכרים בשטחים שנכבשו ולטבח הצטרפו גם כנופיות האיכרים. האווירה האנטישמית הכללית צברה תאוצה ונעשה שימוש בסיסמאות אשר יצרו זהות בין היהודים לאויב הבולשביקי השנוא והתירו את דמם וביזת רכושם של היהודים. גם תמיכתה, אף כי המסויגת מסיבות מובנות, של המנהיגות היהודית בתנועה הלאומית האוקראינית, לא סיפקה עוד את ההמונים. ובאווירה זו של התלהטות יצרים על רקע לאומני ואנטישמיות בוטה החלו בזמן הזה בדיוק הפוגרומים חסרי המעצורים.

שלש שנים נוספות של פרעות קטלניות

בסוף חודש מאי 1919 הופיע בזירה האוקראינית גורם צבאי חדש – "צבא המתנדבים" הלבן בפיקוד הגנרל אנטון דניקין. אף כי זה הצהיר שמטרתו היא למגר את הבולשביקים, מנקודת המבט האוקראינית, לא היה הבדל בין הלבנים לאדומים היות ושניהם התנגדו נחרצות לרעיון אוקראינה העצמאית. לכניסתו של דניקין לזירה היו עם זאת השלכות צבאיות מרחיקות לכת. במתקפה על הצבא האדום בתחילת יוני 1919 הוא כבש את חצי האי קרים והסב לצד שכנגד אבדות עצומות. דבר אחד היה אחרי הכל משותף לצבא הלבן ולאויביו האוקראינים – המלחמה בבולשביקים ושנאת היהודים. צבא דניקין, אשר בשלבים מסוימים שלט במרבית שטחי אוקראינה, אימץ לחלוטין את הגרסה האוקראינית בדבר הזהות בין הבולשביזם לבין היהודים ומפקדיו קלטו מהר מאד את הפוטנציאל הגלום באנטישמיות והתועלת הרבה שתצמח להם מפרעות ביהודים, והם עברו מיד למעשים. צבא המתנדבים, שהיה לכל הדעות צבא סדיר, פתח בסדרה ארוכה של פוגרומים שעלו באכזריותם אף על אלה של ההטמנים האוקראינים אויביהם. אומדן מספר היהודים שנטבחו ע"י צבא דניקין הוא כחמישים אלף נפש.

במקביל לארועים הקשים הללו, בשכנות, נפתחה במזרחה של גליציה מלחמה על נתחים מהממלכה ההאבסבורגית הקורסת. באוקטובר 1918, עוד טרם הסתיימה מלחמת העולם, הכריזה המועצה הלאומית האוקראינית על הקמתה של "הרפובליקה האוקראינית המערבית" שבירתה לבוב. זו נגררה מיד עם הקמתה למלחמה נגד פולין. המנהיגות היהודית של מזרח גליציה מיהרה להכריז על ניטרליות בסכסוך בין הצדדים אבל זה לא היטיב את מצבה. בנובמבר התפתחו קרבות עזים בין הצדדים הניצים באזור פשמישל-לבוב ולאחר שלבוב נפלה לידי הפולנים, פרעו הללו ביהודי העיר (22-25 בנובמבר) באכזריות חסרת תקדים. הממשלה האוקראינית העתיקה את בירתה לסטניסלבוב. ומשהחלה המתקפה הפולנית בפיקוד הגנרל יוזף האלר על סטניסלבוב, נאלצו ראשי הרפובליקה האוקראינית הצעירה לעזוב גם אותה ולנדוד מזרחה לצ'ורטקוב. ב 25 במאי 1919 כבשו צבאות הגנרל האלר את סטניסלבוב ולאחר שמתקפת-נגד של הצבא האוקראיני ב 28 בחודש נכשלה, מדינת אוקראינה המערבית, שהוקמה אך כחצי שנה קודם לכן, מוגרה סופית וחדלה להתקיים. מנהיגיה וצבאה הנסוג חברו לצבאו של פטלורה בשטחי אוקראינה שבמזרח. לאחר צאת האוקראינים את סטניסלבוב, וכפי שקרה לא פעם בעבר כשהיהודים מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן, לא היה עוד ספק בלב יהודי העיר מה צפוי להם עם כניסת הצבא הפולני. הפרעות החלו מיד עם כניסת הפולנים לעיר, ובהובלת חייליו של הגנרל האלר - ה"האלרצ'יקים" הידועים לשמצה, דם ורכוש יהודי נעשו הפקר. במקביל, גדודיו של הגנרל הפולני לוציאן ז'ליגובסקי, בעוברם דרך גליציה לווילנה, פרעו ביהודי קולומיאה וסביבתה (דרומית-מזרחית לסטניסלבוב) באכזריות רבה גם כן.

בשלהי 1919, בעקבות השתלטות צבא המתנדבים (הלבן) של דניקין על מרבית שטחיה של אוקראינה, החליט פטלורה על נסיגה מסודרת של צבאו לפולין. הצבא הפולני נכנס לשטחים שננטשו ופטלורה עצמו, ממשלתו ושארית צבאו מצאו מקלט בפולין. ואולם, גם המפלה והבריחה מאוקראינה לגליציה שבשליטת הפולנים, לא עמעמה אצל צבא פטלורה את התשוקה לפרוע ביהודים. בתחילת שהותה בגליציה עוד נאלצה הקצונה האוקראינית בלחץ השלטונות הפולנים לאכוף משמעת ולאסור כל מעשי אלימות אך מצב האיפוק הזה החזיק מעמד רק זמן מוגבל. בחודש אוגוסט 1920, כשהפולנים נאלצו לסגת מזרחה מפני הצבא האדום (מלחמת פולין - רוסיה להלן), הם הפקידו את השלטון במזרח גליציה בידי צבא פטלורה, ואז, ללא שהיות, החלו מעשי הרצח של החיילים האוקראינים בהשראת מפקדיהם. בשטחים שהועברו לשליטתם, בעשרות ערים ועיירות, פרצו פוגרומים שגבו מחיר דמים כבד ואשר לא נפלו באכזריותם מאלה של אוקראינה שנה קודם לכן.

בדצמבר 1919 התהפכו היוצרות במערכה בין הבולשביקים לצבא המתנדבים (הלבן) והחודשים הראשונים של 1920 התאפיינו בנסיגה מתמדת של הצבא הלבן עד לתבוסתו הסופית הבלתי נמנעת. הפולנים, מעודדים מהמציאות החדשה שנוצרה "בחצר האחורית" שלהם, ובחודש אפריל 1920, פלש צבאם, מתוגבר ביחידות מצבאו של פטלורה לשטחי אוקראינה המערביים והתקדם מזרחה עד לכיבושה של קייב בתחילת חודש מאי. כך החלה מלחמת פולין – רוסיה ! ואולם בקייב גם נתהפכו היוצרות והצבא האדום, במתקפת נגד, דהר עד שהגיע לפאתי ורשה. בקרב שנודע בשם "הנס על הוויסלה" נבלם הצבא האדום, ובפיקודו ההרואי של המרשל יוזף פילסודסקי, התקדם למעשה באין-מפרע עד אשר, בלחץ המעצמות, נאלץ לבלום ולקבל את תכתיבי הפסקת האש. הסכם שלום בין השתיים נחתם ביום 18 במרץ 1921 (הסכם ריגה) ובו עוצבו גבולותיה הנרחבים החדשים של פולין.

צבאו של פטלורה עוד המשיך להתקיים על אדמת פולין, בחסות פולנית ובשיתוף פעולה מלא עם הצבא הפולני והיו לכך היו השלכות חמורות ביותר על הציבור היהודי הגדול במזרחה של גליציה. כנופיות האיכרים הוסיפו לפעול גם לאחר ההשתלטות הסובייטית על אוקראינה ודוכאו סופית רק ב 1921.