חבלי קליטה בארץ ישראל מכתבי שלום קולקר 2ג
תמלול מכתב מס' 2
פתח תקוה, 3 במרץ [ככל הנראה טעות בהיסח הדעת של הכותב ויותר מתקבל על הדעת, עפ"י תוכנו, שהמכתב מ 3 באפריל (1927)].
שלום מרים הנכבדה
היום בא אלי נחמיה ומסר לי שרצית לבוא אלי בשבוע שעבר וגם לשבת זו. חבל מאד שלא באת כי היה אצלנו שמח מאד, וחוץ מזה, רציתי גם להעיר לך שבכלל, יחסך אלי, נעשה כמעט רחוק, גם שאת, במשך כל הזמן, לא מצאת לנחוץ לכתוב לי אף מילה אחת. מה נשמע אצלך, איך את מרגישה את עצמך אחרי כל החגים ואחרי כל הנשפים. הייתי מאד רוצה לדעת איך את מבלה עכשיו את הזמן ומה נשמע בביתך. שמעתי שאימך בהיתה חולה, תדרשי בשלומה ותאחלי בשמי רפואה שלמה.
אצלי חדשות אין, אני נמצא בקיבוץ החדש, הנני מרגיש את עצמי די טוב, כל הזמן הנני עובד, בעידור בפרדסים, בבניין וכל מיני עבודות שונות. בכל שבת אצלנו שיחות אספות כי מתכוננים לפגישה של הקבוצה שצריכה להיות במשק, בדק כיוון הקבוצה ואישור אנשים להתנשא (להינשא – י.ע.). ככה שהאספות אצלנו די מעניינות כי הפגישה של חברי הקבוצה צריכה להראות לנו את דרכנו להבא וקיומנו לעתיד לחיינו הקבועים והמשפחתיים.
הנני מבקש אותך שתבואי אלי ועם "אלינקה" ליום השבת וגם תודיעי לי יום או יומיים טרם שתבואי כי יש פעמים שאנו, ביום השבת, הולכים לטייל בסביבת פתח תקוה וגם תמלאי את בקשתי שביקשתי ממך טרם שנפרדתי ממך בפורים, כשתבואי אלי.
ד"ש להוריך, ד"ש לליזה ושמחה.
בכבוד רב ושלום, חברך שלום.
(על דף נפרד) הכתובת שלי, קבוצת "פינסק", פתח תקוה, ת.ד. 64, קולקיר שלום.
הערות
- ניכר עפ"י הדברים כאן כי אלו אכן מכתבי חיזור של שלום אחרי מרים. המכתבים נשמרו בעזבונה של מרים ונמסרו לי ע"י בתה זהבה גורדון באדיבותה כי רבה. זהבה גם אישרה בפני ששלום קולקר חיזר נמרצות אחרי אמה.
- קולקר מדווח בפרוט במכתביו על התנהלות החיים בקבוצתו ומכאן חשיבותם הרבה לקבלת תמונה אוטנטית של התקופה.
- "קבוצת פינסק", היא קבוצת העבודה על שם קדושי פינסק, אליה מצטרף קולקר זמן מה לאחר עלותו ארצה. ועוד טרם שנדון בקבוצה וקורותיה בא"י, כמה מילים נדרשות אודות "קדושי פינסק" עצמם: הימים הם ימי האנרכיה שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה כשמלחמה רבתי ניטשת בין רוסיה הסובייטית לפולין בהנהגת יוזף פילסודסקי (פברואר 1919- מרץ 1921), מלחמה שתעצב את גבולותיה המזרחיים של פולין לתקופה שבין מלחמות העולם. היהודים, כרגיל, מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן ....
על טבח 35 נבחרי ציבור יהודים בעיר (הם "קדושי פינסק") בידי פלוגת צבא פולני ביום שבת, ה' ניסן תרע"ט, 5 באפריל 1919, מתוך הספר "מגלת הפורעניות – זכרונות על מאורעות פינסק וחבל פוליסיה בשנות המלחמה העולמית" מאת (בן העיר) אברהם אשר פיינשטיין, תל אביב, תרפ"ט, פרק 18 ובו "תאור כל המקרה מתחלתו ועד סופו" (וכאן בתמצית כמובן):
בשעת אספת "הקואופרטיב הציוני" ב"בית העם" סובבו חיילים ברחובות הסמוכים ויתפסו יהודים לעבודה. זו לא היתה אלא אמתלא ורצונם היה לקבל שוחד מאת הנתפסים, כך היתה דרכם תמיד .... בקרן הרחובות ה"צפונית" ו"הסוחרים" אצל "בית העם", עצרו החיילים יהודים אחדים ויסחבום לעבודה ואחרי קבלם מהם שוחד שחררום. צעירים אחדים נסו אל "בית העם" והחיילים שרדפו אחריהם עלו במעלות הבית ויכנסו פנימה. במצאם בבית אנשים רבים נצנץ רעיון במוחם להשתמש במקרה הזה לשם שוד ובז. הם מהרו אל השטאב ויודיעו לו כי גילו אספה של בולשביקים. נשלחה פלוגת חיילים רוכבי אופנים לתפוס את אותם "בולשביקים". החיילים התפרצו אל "בית העם" ובלי חקירה ודרישה ומבלי לתת לנמצאים שם לדבר שום דבר, התחילו מכים אותם מכות רצח ויחד עם זה חפשו ויבדקו בכיסיהם ויבוזו את כל אשר מצאו .... אלה אשר ניסו להתאונן על השוד הוכו באכזריות נוראה .... למען הצדיק את מעשה החמס, ירה אחד החיילים אל התקרה והתחיל צועק: "הז'ידים יורים עלינו" ! .... אחרי אשר נצלו החיילים את הנתפסים ב"בית העם", הורידום למטה ובאותו הזמן תפסו ברחוב צעירים יהודים נוספים אשר נזדמנו בקרבת "בית העם" ויכניסום אל תוך קהל הנתפסים. ולא עוד, אלא שהתפרצו אל בתים ברחובות הסמוכים ויאסרו צעירים ויסחבום ויכניסום אל תוך הנתפסים .... פלוגת חיילים רגלים ורוכבי אופנים סבו את הנאסרים כשרשרת מהודקה ויצוום ללכת. בדרך הכום מכות אכזריות בניצבי הרובים. רבים מן המוכים נפלו לארץ מעצמת הכאב ויהיו למרמס להולכים אחריהם מפני שהחיילים לא נתנום לעמוד רגע קל עד אשר יקומו הנופלים .... מרחוב פלבסקי הובילו את הנאסרים אל הרחוב הפטרבורגי עד לפני הקומנדנטורה .... אחד החיילים נכנס אל הקומנדטורה והודיע כי תפסו אספה של בולשביקים ובלי חקירה ודרישה כל שהיא, ומבלי שאול גם לשמותיהם של הנאסרים, הוצאה במשך רגעים אחדים פקודה להמיתם ביריה .... הנאסרים צוו ללכת אל עבר השוק. כשבאו עד פינת הרחוב הפטרבורגי והרחוב הסובורני, שמשם עולה דרך אחת אל בית האסורים ודרך שניה אל כיכר השוק, עצרו החיילים את הנאסרים ויעמדו להיוועץ מה לעשות, אם להובילם אל בית האסורים או אל כיכר השוק כי כנראה לא התקבלה בקומנדטורה החלטה להמית את הנאסרים תיכף. אפשר היה לדחות את מילוי גזר הדין למחר ולהוביל עכשיו את הנאסרים אל בית האסורים. הפקפוק ארך רגעים אחדים ואז הובילו את הנאסרים אל כיכר השוק. עמדו על יד המנזר. כבר היה ערב. האומללים לא ידעו למה ולהיכן מובילים אותם. והנה קרב אוטומוביל צבאי וממנו ירדו שני קצינים ועל פי פקודתם סדרו את הנאסרים אצל קיר המנזר. אחר כך הודיעו כי הגברים הזקנים והנשים יצאו מן השורה .... נתנה הוראה לחיילים להסתדר ולמלא את רוביהם. האוטומוביל האיר בפרוז'קטור את העומדים על יד הקיר ואז הבינו האומללים כי קרוב קיצם .... יירו ! נשמעה הפקודה ועשרות רובים ירו בבת אחת ....
