תחנת לינץ 5ב

על תחנת "הבריחה" של לינץ (במחנה העקורים בינדרמיכל)

תמצית דברים ממאמרו המצוין של Michel John - ""Upper Austria, Intermediate Stop בספר "Escape Through Austria", המצוטט כאן לא מעט, עמ' 15-39, הכול בתרגומי ובהדגשות שלי.

כמו כן, הערכים אודות לינץ, בינדרמיכל ואנס בספרו של יהודה באואר, "הבריחה".

כמו כן, מתוך ספרו של אבא גפן, "פורצי המחסומים", עמ' 22-24 ו 93-94.

ראשית ראוי לציין כי בלינץ, כמו גם בזלצבורג, שתי ערים בעלות חשיבות איסטרטגית ולוגיסטית מרכזית לפעילות "הבריחה" באוסטריה, שתיהן בתחום שלטונות הכיבוש האמריקאים, חנו בתום המלחמה יחידות משנה של "הבריגדה היהודית". וכך, ולא באופן מפתיע, בזלצבורג גויס חיל הבריגדה אורי פריד לניהול נקודת "הבריחה" המקומית ובלינץ גויס חיל הבריגדה אפרים רוזן לתפקיד מקביל. ככל שהניסיון לדייק במועדים עלה בידינו, רוזן ניהל את התחנה בלינץ בחלקה השני של 1945 ובתחילת 1946 ואילו החל מראשית יוני 1946, כשהבריגדה היהודית הורחקה למעשה מאוסטריה בגלל מעורבות חייליה בפעילות שנגדה באופן מתריס למדיניותה של בריטניה (מדיניות "הספר הלבן" להגבלת כניסת יהודים לא"י), עבר הפיקוד על הנקודה לידי אברהם ויינגרטן.

מהבחינה המדינית, זאת יש לדעת, מחנות העקורים באוסטריה כולה היו בבחינת "אקס טריטוריה" לרשויות האוסטריות והן לא הורשו לפעול בהם באופן עצמאי. המחנות באזור לינץ היו ממוקמים כולם בשולי העיר ולא בתחומה. יחד עם זאת, חיכוכים, לעיתים חריפים ביותר, בין העקורים היהודים לתושבים המקומיים היו חיזיון נפוץ. לסמיכות לאזור מחנות הריכוז הגרמנים המשוחררים בצפונה של אוסטריה (מאוטהאוזן ושלוחותיו כמו אבנזה, גוזן ואחרים), ולחלקם הגבוה של הפליטים מתוך כלל האוכלוסיה שנבע מכך, היו השלכות קשות על יחסי הגומלין ביניהן. והרי, בכל מקרה, יחסים אלה היו מצולקים בהיות אוסטריה חלק מהרייך בזמן המלחמה. בקרב האוסטרים היתה התמרמרות גדולה על היחס המועדף בהקצאת מזון ליהודים על פני המקומיים למשל (מחסור חמור במזון בסיסי שרר אז באירופה כולה), או בנושא החרמת אזורי מגורים שלמים לשם שיכונם של העקורים, וכדומה.

מערכת המחנות הענפה באזור לינץ כללה, בין היתר, שני מתקני קבע בבתי מגורים, בבינדרמיכל (Bindermichl – "Camp 64" Linz) ובאבלסברג (Ebelsberg – "Star of David" DP camp") וכן מחנה מעבר ענק בווגשייד (Wegscheid – "Camp Tyler" DP camp). מחנה מעבר נוסף, באנס (Enns – "Green Shelter" DP Camp), מוקם בבסיס צבאי לשעבר. תנאי החיים בבינדרמיכל ובאנס היו נאותים למדי ואילו בווגשייד עלובים עד מחפירים. במחנות המעבר השונים נכפתה רמת חיים נמוכה מאד, כביכול, כדי לא לעודד אנשים להישאר שם מעבר לנדרש. *ראשי התיבות DP (Displaced Persons) המופיעים תדיר - במשמעות "עקורים".   

על אזור לינץ והמורכבות המיוחדת שלו בהיותו משיק לתחום שלטון הכיבוש הסובייטי כותב י. באואר: בעיית האזור הרוסי לא נפתרה עם בוא הפליטים לווינה. יש לזכור כי וינה היתה בבחינת אי בינלאומי בתוך האזור הרוסי וכדי להגיע לאזור האמריקאי במערב צריך היה לעבור את האזור הרוסי של אוסטריה שהשתרע עד הנהר אנס. משבאו הפליטים לווינה צצה בעיה - כיצד להוציאם ממנה אל אחד מאזורי הכיבוש המערביים. ביחס לכל אלה, היתה עמדת הרוסים מכרעת .... תחילה חצו היהודים את הגבול בין האזור הרוסי לאמריקאי על גשר הנהר אנס אך התברר שבטוח יותר לחצות את הנהר בסירות .... הנוהל היה בדרך כל כזה: היהודים היו באים ברכבות לסנט-ולנטין שבאזור הרוסי, משם היו חוצים את האנס בסירה או הולכים ברגל, מרחק לא קטן, עד העיר אורפאר ומשם ללינץ. את יחסם של הרוסים אי אפשר היה לחזות מראש.

על מורכבות הבעיה איתה צריכה היתה "הבריחה" להתמודד, תעיד גם התקרית הבאה כפי שהיא מתוארת במאמרו החשוב של M. John (בעמ' 36), ובתרגומי כאמור: באוסטריה עילית (Upper Austria) הוצבה ז'נדרמריה אוסטרית, בין היתר, לאורך קווי ההפרדה עם אזורי הכיבוש הרוסים, למשימות אבטחה כלליות ואכיפת מדיניות מכסים. זו נדרשה למעשה למנוע כניסה או אף לאסור במקרים מסוימים, אנשים שלא היו ברשותם המסמכים הנדרשים. הפוטנציאל לקונפליקט בנושא זה מול זרם הפליטים היהודים היה בלתי נמנע וזה אכן בא לידי ביטוי כבר בראשית 1946. לכוחות השיטור הללו לא היתה כל יכולת למנוע כניסתם של מאות פליטים יהודים נחושים שפשוט נעו כגל לעברם, מתעלמים מקיומם, בעוד כוחות של המשטרה הצבאית האמריקאית הנוכחים במקום, לא עושים דבר כדי למנוע זאת. "בשמיני ובעשירי באפריל 1946", הוא מציין, "מספר מאות של פליטים יהודים שהגיעו לאנס ונחסמו שם, פתחו בשביתת שבת על מסילת הרכבת עד אשר הסכימו להעבירם למחנה המעבר "המחסה הירוק" ('Green Shelter") באנס.

על התנסותו האישית במעבר הזה (עוד בטרם הוצבה שם גם ז'נדרמריה אוסטרית) מספר א. גפן: בסוף חודש ספטמבר 1945 עברנו מברטיסלבה לווינה ואל מרכז "הבריחה" בבית החולים רוטשילד בעיר. במהלך חודש אוקטובר יצאנו את וינה, קבוצה של 150 איש, אשר שמה פעמיה ברכבת ללינץ. בדרכה גם התבקש מעבר בנקודת ביקורת רוסית, סיטואציה מעוררת חששות בכל רגע נתון. וכך, התברר לנו כי יומיים קודם לכן, במעבר בעיר זמרינג, קבוצה של 250 יהודים שהרוסים אפשרו את המעבר שלהם אל האזור הבריטי, נצטוותה עם הגיעה ליעדה, בטיעונים כאלה ואחרים, לחזור לווינה. האנשים כמובן סרבו ונשארו על הגבול אולם בעקבות כך הורתה הנהלת ה"הבריחה" להפסיק למספר שבועות העברת טרנספורטים דרך אזור הכיבוש הבריטי ולנסות להפנותם דרך אזור הכיבוש האמריקאי. משלוח טרנספורטים לאזור האמריקאי לא היה דבר חדש אולם המעבר היה כרוך בקשיים רבים. הפליטים היו מגיעים ברכבת עד סנט-ולנטין ומשם, לעיתים בנסיעה בעגלות, לעיתים רגלית, או חוצים את הנהר בחשכת הלילה בסירות, ועוברים דרך מאוטהאוזן ללינץ, שנכללה כבר באזור האמריקאי. היתה זו דרך קשה ומפרכת ולכן העדיפו אנשי "הבריחה" את המסלול דרך האזור הבריטי. ואולם, בגלל התקלה במעבר בזמרינג כאמור, יצאנו, אחרי הפסקה ממושכת של שימוש בדרך זו, ברכבת לסנט ולנטין. להפתעתנו, נודע לנו בדרך כי הרכבת בה אנו נוסעים ואשר בעבר היתה סנט-ולנטין תחנתה האחרונה, תעבור זו הפעם הראשונה את הגבול שבין האזור הרוסי לאמריקאי ותמשיך עד לינץ. עוד מובילי הטרנספורט תוהים אם להיצמד לתכנית המקורית ולנטוש את הרכבת בסנט-ולנטין או שמא כדאי לבחון את מזלם הטוב, נעצרה הרכבת בסנט-ולנטין ולתוכה נכנס חיל רוסי ושאל: "כולכם אזרחים ? האין רוסים (= חייבי גיוס המבקשים לנצל את זרם הפליטים כדי לחצות למערב) בין הנוסעים ?" ולתשובת הלאו המוחלט שלנו, פנה ועזב את הרכבת. לא זזנו כמובן ממקומותינו. הרכבת יצאה להמשך דרכה וכך הגענו בשלום ללינץ. בשבילנו, הפליטים שבטרנספורט, נראה ענין זה קל-ערך ואולם לא כן למובילי הטרנספורט. בשבילם אירע הפעם נס של ממש. נפתחה דרך חדשה וקלה להובלת פליטים מווינה ללינץ. היעד הבא של הקבוצה היה מחנה הפליטים ולס, כ 25 ק"מ מלינץ, אשר שימש נקודת מעבר מרכזית בין וינה לזלצבורג.

בנושא החיכוכים בין המעצמות והולדתה של מי שלימים כונתה "המלחמה הקרה", כתב פיליפ סנדס (Sands) בספרו "נתיב העכברושים – בעקבותיו של פושע נאצי נמלט" (The Ratline), תרגום מהמקור האנגלי - יורם מלצר, הוצאת "כנרת, זמורה", 2022, בעמ' 345: "ב 1946 היה תומס לוסיד למפקד של יחידה 430 (= של ה סי.איי.איי.) שבסיסה היה בעיר לינץ. המשימה שלו היתה ריגול נגדי - לחפש נאצים בכירים ולחקור אותם, ובמידת הצורך לגייסם. (ואילו עתה) המוקד השתנה, ובמקום חיפוש צדק, הפך לצייד אחר מידע על הסובייטים".

החיכוכים העקרוניים המרים של "הבריחה" עם הצבא הבריטי היו עובדה ידועה אבל לא נחלתו הבלעדית. ניגודי אינטרסים ומחלוקות, אף אם מקומיים ובמידה פחותה בהרבה, היו גם עם האמריקאים, וכותב על כך א. גפן: הצבא האמריקאי חדל לתת לנו מספר מספיק של רשיונות להעברת טרנספורטים רשמיים מווינה ללינץ. וכך, לווינה המשיכו להגיע קבוצות גדולות של אנשים ומשלא היתה יכולת להעבירם הלאה, נוצר שם מצב חמור. החלטנו איפה, להוסיף למלאי החותמות שלנו גם את חותמת המפקדה הראשית של הצבא האמריקאי באוסטריה, אשר היתה מוטבעת על תעודות הטרנספורטים הליגאליים מווינה ללינץ. הכינונו את חותמת ההטבעה והתחלנו להשתמש בה לתעשיית התעודות "שלנו". המשכנו להשתמש בתעודות הללו גם אחרי שהאמריקאים חדלו, למעשה, לתת לנו תעודות מסוג זה. עם זאת, ידענו כי מצב זה לא יוכל להימשך עוד זמן רב כי לאמריקאים בלינץ היה ידוע מפורשות שרשיונות מסוג זה אינם ניתנים יותר. ידענו גם כי יום אחד ייעצר טרנספורט כזה בנקודת ביקורת גבולות אמריקאית, וכך אמנם היה. האמריקאים אמנם נאלצו להיכנע בסופו של דבר לעקשנותם ולרצונם העז של הפליטים היהודים והם הועברו אחר כבוד למחנה באנס, אולם המצב בגבול הזה נעשה קשה.

ב 7 באוקטובר 1945, קבוצת עקורים יהודים מאזור לינץ התארגנה להפגנה מחוץ למטה הפיקוד של הדיוויזה ה 26 האמריקאית במחאה על התנאים הקשים במתחמי המגורים שהועמדו לרשותם. ההפגנה התנהלה בצורה מסודרת אבל רועשת ונישאו בה שלטים בסגנון שלא הותיר מקום לספק - "השבויים הנאצים חיים בנוחות יתרה בזמן שאנחנו מופקרים ונשכחים". זמן קצר לאחר מכן, במבצע בזק של רשויות הצבא האמריקאי, נפתח מחנה בינדרמיכל ו 371 דירות הועמדו לשימוש העקורים היהודים. עד מהרה הפך המקום למרכז חיים שוקק ועתיר פעילויות, כגון סדנאות מקצוע לבוגרים, בית ספר לילדים ואפילו עיתון ביידיש שזכה לתפוצה רחבה באוסטריה כולה. המחנה גם היה חממה לפעילות פוליטית ציונית נרחבת, ובראש ובראשונה, בקריאה לפתוח את שערי ארץ ישראל לעליה חופשית.

מלכתחילה נוהל המחנה ע"י כוחות מיוחדים של דיוויזיות הרגלים ה 26 וה 83, אשר לא מעט קצינים וחיילים יהודים שרתו בהן. בעיתון (השבועי) של הדיוויזיה ה 83  נכתב על המחנה כי היהודים שאיבדו את כל עולמם, מצאו את המקום ראוי לפתוח בו את הפרק החדש בחייהם. קצין הדת (Chaplain) היהודי של הדיוויזיה, אהרן כהאן (Kahan), בעצמו קצין מעוטר בשדה הקרב, זכה לשבחים רבים על הסיוע שלו לעקורים בתחום הדת.

ארתור (אשר) בן נתן, מפקד "הבריחה" באוסטריה שמקום מושבו בווינה, העלה בזכרונותיו דברים על המבנה הארגוני של "הבריחה": "המשרד הראשי של הבריחה באוסטריה היה ממוקם בווינה ומפקדות אזוריות היו בלינץ, זלצבורג וגנאדנוואלד (ליד אינסברוק), באזור השליטה הצרפתי. למפקדים בנקודות הללו היתה אוטונומיה לפעול באופן עצמאי ואילו הארגון בכללותו היה אחראי לתכנון המסע ולאספקת מזון לכל אלה שעשו את מסלול הבריחה דרך מעברי האלפים לאיטליה. למעשה, כל הקבוצות שלנו שיצאו מווינה לאיטליה עשו את המסלול הזה דרך אוסטריה עילית ובדרכם חנו באחד מאותם מחנות רבים שבדרך. מטה הבריחה של לינץ היה ממוקם בבינדרמיכל ואני יצאתי לשם באופן קבוע, פעם או פעמיים בשבוע, כדי לדון במצב עם האחראים בנקודה. מהנושאים החשובים בדיונים הללו היו כמובן המימון וכן התאום עם ארגוני ה"ג'וינט" ו"אונררא", עם האמריקאים ועם ארגון ניצולי השואה (= הארגון שהיה אחראי בין היתר על איתור והעמדה לדין של פושעי מלחמה נמלטים) ונציגו שמעון ויזנטל. בלינץ, כמו גם בשאר המפקדות האזוריות, אף כי לא התקיימו ועדות נבחרות, הארגון פעל, עד לפרט האחרון והקטן ביותר, בצורה היררכית מובהקת וקפדנית. המפקד בלינץ, אברהם ויינגרטן (Weingartten), יהודי מברית המועצות כבן 35, קצין לשעבר בצבא האדום, היגר בסופו של דבר לארה"ב. במקום פעל גם איש הבריגדה היהודית אפרים רוזן. בגלל חשיבותה של הנקודה, פעלו בה באופן קבוע עשרים עד שלושים אנשים".